רן יגיל סופר ועורך
בין חסד נוצרי למודרניזם אכזרי
על הסופר פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל, במלאת 140 שנה להולדותו
"הנשיקה למצורע" – יופי של נקודת פתיחה לסופר:
פרנסואה מוֹריאָק (1970-1885) הוא סופר צרפתי, מודרניסט רליגיוזי, שאינו מוּכָּר מספיק לקורא הישראלי, אף כי כמה מספריו תורגמו לעברית בעבר בשנות בשנות השישים ובשנות השמונים של המאה העשרים. מוריאק מצליח לשלב היטב בפרוזה האישית שלו כביכול שני דברים מנוגדים בתכלית: החסד הנוצרי מחד גיסא והאכזריות המאפיינת את המודרניזם שיש לה רגליים במאה התשע עשרה, אך פרחה ביתר שאת במאה העשרים רוויית מלחמות העולם והניכור האורבּני, ובכלל בדידותו של האדם, גם בכפר, מאידך גיסא. ספריו הידועים הראשונים ראו אור בשנות העשרים של המאה העשרים ובישרו במידת מה ברוחם את העומד לבוא עלינו, בני האדם.
כדי להדגים את ייחודו של סופר זה איאחז בנובלה שלו בעלת השם המקורי והיפה "הנשיקה למצורע", שראתה אור ב-1922. מוריאק כתב עוד לפני נובלה זו כמה דברי פרוזה, אך הנובלה המוקדמת הזאת היא זו שקנתה את עולמו כסופר מרכזי בספרות הצרפתית ומאז דרכו נסללה אל היכל התהילה, אל האקדמיה הצרפתית ולפרסים יוקרתיים עד קבלת פרס נובֶּל ב-1952. הנובלה תורגמה לצד נובלה נוספת שכותרתה "הורתו" על ידי הסופר יהושע קנז בשנת 1982 בהוצאת עם עובד. ראשית אספר בחטף את תוכנה:
ז'ן פֶּלוּאֶר הוא צעיר מכוער בן עשרים ושלוש בלבד. בשל מראהו החיצוני, שהוא מאוד רגשי לגביו, הוא נמנע במיוחד ממגע עם נשים. כשמשפחת קאזנב מגיעה לביקור, אביו, ז'רום פֶּלוּאֶר, מודיע לו כי בהתאם להצעתו של כומר הכפר, הוא מעוניין שיינשא לנעמי ד'ארטיאֵי. ז'ן מופתע ושמח עד טירוף מהרעיון – הוא מתקשה להאמין שאישה תהיה מוכנה להתחתן איתו למרות מראהו.
ז'ן, שמתאהב בנעמי, רוצה רק באושרהּ של אשתו החדשה ולקוות לחוות עִמה את תענוגות הגוף, אך הוא מגלה במהרה שנוכחותו בלבד מעוררת בה דחייה פיזית עזה, והצעירה מתחילה להידרדר. כדי לחסוך ממנה סבל, הוא נמנע מלהיות לידה, יוצא לצוד מוקדם בבוקר וחוזר רק בשעות הערב המאוחרות. הכומר מציע לז'ן לנסוע לפריז ולבצע מחקר ביבליוגרפי. ז'ן רואה בכך תקווה להצלת שניהם, ומסכים.
כשהוא חוזר לאחר כמה חודשי נדודים בבירה, הוא מגלה שאשתו השתנתה לטובה ופורחת בהיעדרו, בעוד הוא עצמו הידרדר עוד יותר. נעמי מתחילה שוב לאבד מהחיוניות שלה, וז'ן שוקע בייאוש. הוא מחליט לטפל בחבר חולה שחפת, נדבק במחלה בעצמו, ומצבו מחמיר מאוד. נעמי מבינה את גודל הקורבן שהוא מקריב למענה, ומנסה לשכנע את עצמה שהיא אוהבת אותו.
ז'ן מת, ונעמי נאלצת לשמור על אֵבֶל במשך שלוש שנים. רופא צעיר שטיפל בבעלה, ושעורר בה רגש מיוחד אף שידעה לרסן את עצמה, מחזר אחריה – אך היא בוחרת לפנות לדת ומאמצת מרצון את דמות האלמנה האדוקה, תוך שהיא מוותרת על כל תשוקה ארצית.
מוטיבים מרכזיים ביצירה הזאת הם הנישואים הכפויים והכושלים בתחילת המודרנה המהדהדים חוסר מימוש עצמי של האני, התנגשות בין גוף לנשמה במסגרת מהו יפה ומהו מכוער, הדת כאלמנט מדכא או משחרר – האם היא מאחז עיניים, אופיום להמונים או אלמנט גואל ומִפלט בחיי הפרט – הקְרבה עצמית והטוהר הטרגי. הסגנון של מוריאק מאופק, אבל טעון מאוד. הוא יוצר נובלה בעלת עומק פסיכולוגי-פילוסופי נדיר, שבה הגוף הופך לזירה של התגוששות וסבל, הדת למרכיב של דיכוי, והאהבה – למושג בלתי מושג.
הנה מוטיבים ספציפיים אחדים מתוך היצירה התמציתית והחזקה הזאת. ז'ן הוא צייד. הוא צד כמעט כל מה שזז סביב אחוזתו, סביב ביתו: עופות: חרטומן, זנבתן ויוני בר, אבל כיוון שהוא לא הִפנים מעולם חיי זוגיות והוא גם גבר בן התקופה, הוא מסתכל על היחסים שבינו לבינה כעל ציד ושם הוא כושל באופן טרגי. יתר על כן, כל התחושה הכפרית המתקבלת בנובלה הזאת היא שמדובר בסוף תקופה, ז'ן הוא צאצא מנֻוון של דורות ציידים קודמים והוא כבר חלש, הדם נידלדל. ממש כמו האנו בסוף "בית בּוּדנבּרוֹק" לתומאס מאן, או האינדיאנים המנֻוונים ב"עלים אדומים", סיפורו של ויליאם פוקנר, מדובר בשרידים לשושלות מפוארות שהפכו קהי חושים ומנֻוונים, ובכן אפוא איך יכבוש נשים?
מוטיב חוזר יוצא מן הכלל בנובלה היא החמיקה של ז'ן בין העצים, בינות לצמחים, בשל מראהו קודם כול, אבל גם בשל ביישנותו ואופיו החרישי. הוא אף פעם לא פוסע והולך בנובלה. הוא תמיד חומק ועובר ליד הדברים, ליד הגדֵרות, ליד הקירות, זה מתואר נפלא וזה מוטיב נפלא. הוא מיסייה-לא-נעים, כאילו כולו מתנצל שהוא חי שהוא בכלל נע בתוך ההוויה. גם כאשר הוא עובר אל העיר הוא תמיד יושב בבתי קפה ובמקומות ציבוריים סמוך לכניסה, בצד, שלא יראו אותו. נעמי דומה לו בזה, יש אנלוגיה ביניהם. היא אומנם יפה וטובת מראה, אבל היא הפנימה את הדיכוי הנשי וכאשר היא חשה רגש גואה כלפי אותו רופא משפחתי היא מממשת אותו בהצצה דרך וילונות, מבעד לחרכּים שבתריס, מזכירה את גיבורת רומן המופת הריאליסטי הגרמני "אֶפִי בְּרִיסְט" של תיאודור פוֹנְטָנֶה, "המאדאם בּובארי" של הלאום הגרמני.
עוד דבר מהותי הוא התפקיד של הפילוסוף המודרני פרידריך ניטשֶׁה בנרטיב של הנובלה, בעיקר בטקסט הנודע שלו "מעבר לטוב ולרע". ז'ן קורא את ניטשה והוא משפיע עליו ועל מחשבותיו. ניטשה עומד בניגוד גמור לגירסא דינקותא הנוצרית שעליה חונך ז'ן. מוריאק מעמיד פה את הפּרובּלמטיות של החסד הנוצרי המקורי שהלך והתנוון והפך טכני וטקסי בחסות הכנסייה העשירה, למול הפילוסופיה של ניטשה בעולם שאין בו אלוהים וכל האחריות למעשי האדם נופלת על כתפי האדם עצמו, עולם של מודרניזם אכזר לא פחות ממעשי הדת, שהאנושות חוותה לאורך המאה העשרים. האחריות למצבך היא עליך, יא חבּיבּי.
ב"מעבר לטוב ולרע" מגנה ניטשה את הפילוסופיה של המאה ה-19. הוא תוקף פילוסופים על מה שהוא מחשיב כחוסר רגישות חמור וקבלה עיוורת של הנחות יסוד נוצריות בהשקפת עולם בענייני מוסר וערכים. אחד מהפרקים "פתגמים ופרפראות ביניים" מכיל אוסף של פתגמים המעלים תמונות אישיות ניטשאניות על רבים מהנושאים בחיי אנוש.
יוצא אפוא כי יש כאן ניכור טוטאלי בין בני זוג על רקע המודרניזם בשל אהבה שלא יכולה להתממש. יש כאן ויתור על האהבה וויתור על האני המודרני המתהווה לטובת חוקי הדת והחברה. ראוי להשוות, בעצם חובה להשוות, בין "הנשיקה למצורע" לכמה יצירות מופת צרפתיות ובראשן הרומן המודרני הצרפתי הראשון הנערץ על בני העם הזה "הנסיכה דה-קלב" של מדאם דה-לה-פאייט. אלא שאצל הנסיכה היא אכן בוחרת בסוף הרומן באדיקות הנוצרית כאופציה עם מות בעלה שהיא אינה אוהבת, בעוד שכאן לנעמי כנראה בגלל העת המודרנית לא תהיה נחמה אפילו בזה והיא תמשיך לייסר את עצמה.
השוואה נוספת נדרשת על קצה המזלג היא בין "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו, אחד משני הרומנים הגדולים שלו ואולי הרומן של הרומנטיקה הצרפתית, והנובלה החסכנית "הנשיקה למצורע" של מוריאק. הרי גם אצל הוגו הרומנטי וגם אצל מוריאק הריאליסטי המאוחר מדובר בסיפור היפה והחיה הקלאסי, אלא שהסיפור של מוריאק הרבה יותר קר, מגומגם רגשית וחסר מוצא, בין בני הזוג, כי אפילו המפגש בלתי אפשרי. יש כמיהה לחסד נוצרי, אבל הוא לא באמת בנמצא. רוצה לומר, שז'ן אפילו לא יזכה למים צוננים מנחמים מידיה של נעמי, להבדיל מאזמרלדה וקווזימודו של הוגו וודאי לא יתאחד עם אהובתו במותו.
דגש נוסף השוואתי יש לשים על המצב הנפשי הקשור למצב הפיזי. אצל מוריאק גוף ונפש הולכים יחד כשהדגש הוא על המצב הפיזי החולה כתוצאה מן העולם הפנימי השבור. המצב הפיסכופיזי, שוב כמו אצל מאן בנובלה "המרומה", המחלה היא אלמנט מטעה, אמור למרק חטאים, לזכך ולטהר ולהביא מייסורים לגאולה, אבל ממש לא בטוח שזה באמת קורה אצל מוריאק. הקיצור – הקורא נותר עם טעם חמצמץ בפה של ההוויה וללא מים צוננים. ממש כמו בפואמה של ת"ס אליוט "ארץ השממה" שהדובר תר במדבר הצחיח לקצת מים, רק מעט מים.
עוד חייב אני לציין כאן את ההיפוך בנובלה הזאת למול הרומן הנודע של גוסטב פלובֶּר "מאדאם בּובארי", אחד משני הרומנים הקלאסיים של הריאליזם האיתן במאה ה-19. ז'ן מת למען נעמי מוות עלוב ממגֵפה, כמעט אין במוות הזה משהו הֵרואי, והוא עובר בנובלה באופן מאופק למדי, רגשי אך מאופק; בעוד שאֶמה בּובארי, המבקשת את חופש האהבה שלה, מתה בדרמטיות פתטית ושתיית רעל ארסֶן, תוך שהיא קוראת "מוֹן דיֶיה! מוֹן דיֶיה!", "אלי! אלי!", כשההמשך ידוע מתוך תהילים ולא נאמר, "למה עזבתני", ובהקשר הנוצרי אלה מילות ישו על הצלב הנאמרות כאן מפי נואפת. מותו האגבי של ז'ן מזכיר יותר את מותה של "ננה", שחקנית ונערת זוהר, של אמיל זולא ממגפה וזיהום, ברומן נטורליסטי ולא ריאליסטי הנושא את שם הגיבורה. הקיצור – הוא מת למענה ולא היא מתה למענו.
את ההיפוך הזה ממשיך לקיים היטב מוריאק ברומן המוּכּר ביותר שלו והמאוחר מעט יותר שעליו תפארתו, הנושא גם הוא את שם הגיבורה "תֶרֶז דֶסְקֶרוּ", שפורסם ב-1927, כאשר ליבת המעשה עומדת בהיפוך ל"מאדאם בּובארי" שמסרה את נפשה על חירותה האישית, הרגש והאהבה בלית ברירה. הסיפור נפתח בזה שתרז זוכתה במשפט שבו הואשמה בניסיון להרעיל את בעלה, ברנאר. הזיכוי הושג בזכות עדותו של ברנאר עצמו, והוא נועד לשמור על כבוד המשפחה. תרז מהרהרת בעבר בחיים: נישואיה לברנאר, חיים חסרי אהבה, והתחושה שהיא כלואה במוסכמות החברתיות, רק שלהבדיל מאֶמה בּובארי, היא בוחרת להמית את בעלה ולא למות בעצמה. עם זאת, גם שחרור לא מוסרי זה לא עולה לבסוף בידה ולבסוף היא נשלחת לפריז לחיות בבדידות. מי שמבקש למרוד בסדר החברתי ובחסד הנוצרי ישלם מחיר, אבל נדמה כי אצל גיבורי מוריאק הוא כבר לא יכול אחרת כי הם נחשפו כולם לעולם המודרנה. בזה ז'ן של "הנשיקה למצורע" ותֶרֶז דֶסְקֶרוּ דומים. תחושת חופש מדומה מלווה את שני הגיבורים וגורמת להם לפעול.
פטור בלא כלום אי אפשר. הנה ציטוט יפה מן הנובלה בתרגום יהושע קנז. תמיד כיף לצטט:
"ז'ן פֶּלוּאֶר, שכב על מיטתו. פקח את עיניו. הצרצרים סביב הבית ניסרו בקולם. כמו נוזל מתכתי זרם האור מבעד לתריסים. ז'ן פֶּלוּאֶר קם ופיו מר. כל כך נמוך היה שהמראָה אשר מעל לאח שיקפה את פרצופו העלוב, את לחייו המשוקעות, את אפו הארוך שקצהו מחודד, אדום וכמו מרופט, דומה לאותן סוכריות על מקל, הדקות והולכות בפי התינוקות המוצצים אותן…
ז'ן פלואר פתח את ספרו של ניטשה בדף אחר. הוא בלע את מכתם מס' 260 מתוך "מעבר לטוב ולרע", הדן בשני סוגי המוסר: מוסר האדונים ומוסר העבדים. הוא הביט בפניו, שהשמש צרבה אותם בלא שייגָרע מצבהוֹנם. חזר על המילים של ניטשה, החדיר בעצמו את פשרן, שְׁמָען חורקות בתוכו, ברוח אוקטובר עזה. לרגע סבר כי יראה לרגליו את אמונתו, מוטלת כאלון שנעקר. וכלום לא הייתה אמונתו מוטלת שם ביום לוהט זה? לא, לא: העץ עדיין חיבּקוֹ באלף שורשיו; לאחר סופה זו חזר ומצא ז'ן פלואר בלִבּו את הצל האהוב, את המסתורין שמתחת לעלווה הצפופה הדוממת. אבל פתאום גילה כי בעיקרו של דבר, הייתה לו הדת מפלט. ליתום המכוער פתחה פֶּתח אל לילה מנחם. מישהו על המזבח מילא את מקום הידידים שלא היו לו, והבתולה ירשה את מסירות הנפש שהיה לִבּו עשוי לתת לאמו יולדתו. כל הסודות שהחניקוהו קלחו בתא הווידויים או בתפילותיו האילמות בין הערביים – כאשר אולם התווך האפלולי של הכנסייה קלט מה שנותר מרעננותו של העולם. וכך נרמס אגן לִבּו ונופץ ברגליים סמויות. אילו היו לו תלתליו של דניאל טראסיס, אותן הפנים שמימֵי ילדותו לא חדלו נשים ללטפן. כלום היה ז'ן פלואר מתרועע עם עדת הבתולות הזקנות והמשרתות? הוא היה אחד העבדים שניטשה מגנה; הוא ראה על פניו את הארשת הבזויה; הוא נשא בפניו הרשעה שאין לטעות בה; כל ישותו נבנתה על התבוסה – כמו אביו, אגב, כמו אביו, איש חסד אף הוא, אבל מלומד יותר מז'ן בתיאולוגיה, ועד זה לא כבר קורא שקדן בכתבי אוגוסטינוס הקדוש ותומאס אקווינס הקדוש. ז'ן, שלא הקפיד במצוות ודתו הייתה הדת של השתפכות הנפש, התפעל מכך שדתו של מר ז'רום הגיונית בעיקרה, ועם זאת זכר אותו דיבור שהיה אביו אוהב לחזור עליו: 'אילולא האמונה, מה היה עליי?" ואגב, אמונה זו לא הייתה עזה עד כדי כך שיתגרה בנזלת וילך לתפילה. בחגים הגדולים היו מושיבים את מר ז'רום בחדר תשמישי הקדושה, המחומם למעלה מן המידה, ומשם היה עוקב אחר הטקס עטוף מלבושים חמים.
ז'ן פלואר יצא. ושוב בין החומות הסומות ובצל סלחנותם האילמת של העצים היה מהלך ומחווה בידיו; יש שדימה להאמין כי אמונתו פחתה – אותה שכבת שַׁעַם שריפדה את עמידתו בחיים חסרה לו פתאום. לא נשאר כלום! לא כלום! הוא התענג על טעם המחסור הזה; זיכרונותיו מימי בית הספר נדחקו ועלו על שפתיו: '…הגדיל שִׁבְרִי על תוחלתי… כי כן, אהללך אֵלי על שהתמדת וַתּוֹסֵף' קצת הרחק משם הוכיח לעצים, לגלֵי האבנים ולקירות, כי אף בין הנוצרים יש אדונים וכי הקדושים, המִסדרים הגדולים וכל הכנסייה העולמית יש בהם דוגמה נעלה לרצון לכוח".
יכולתי לכתוב עוד על תרומתו החברתית, כיד ימין ואיש רוח של שארל דה גול, הוא כתב את הביוגרפיה של דה גול, ועל תרומתו של מוריאק בכל הקשור למשפטי סופרים אחרי המלחמה והדיאלוג עם הסופר והמסאי אלבר קאמי. במאמר מוסגר אפשר לומר כי הוא היה, בשם החסד הנוצרי, נגד עונש מוות באופן גורף ואף ניסה למנוע את הוצאתו להורג של רובֶּר בּראזיאק שהיה נאצי אנטישמי רודף יהודים צרפתי בזמן המלחמה והדבר לא הועיל למוריאק. בּראזיאק הוצא להורג בירייה. אפשר היה להתרכז ביומניו ובמחברות של מוריאק המשקפות את הלך הרוח של התקופה כקול שפוי, או בעובדה שכסופר צרפתי נודע כתב מבוא לאנתולוגיה של ספרות עברית-ישראלית ב-1956, בשנים הידועות של ברית צרפת ישראל, למשל הסיפור הנפלא "השבוי" של ס. יזהר, הקשה לתרגום, כלול באנתולוגיה הזאת הנקראת בשם הצנוע: "דפים ישראליים".
אפשר לחתום ולומר כי הארומה הספרותית של מוריאק הלכה והתפוגגה בשנות הארבעים עם כניסתו של ז'אן-פול סארטר אל מרכז הבמה הספרותית שפצח את הקריירה הספרותית שלו במאמר בשם "מר פרנסואה מוריאק והחופש" ב-1939, מאמר פולמוסי דווקא נגד מוריאק המודרניסט המבקש לאחוז גם בחסד הנוצרי במאה העשרים. הטענה של סארטר היא שמוריאק בשל מוסרנותו הנוצרית אוחז באמצעות קולר אמוני בדמויותיו על פני הנובלות והרומנים ולא נותן להן את החירות הראויה. סארטר קובע נחרצות: "אלוהים איננו אמן, ומר מוריאק אף הוא לא".
טעות סארטר, טעות! באשר לאלוהים, למי הפתרונים? אבל אולי הרישא של המשפט נכון; באשר למוריאק, הסיפא של המשפט, ממש לא נכון. הוא אמן מוכשר מאין כמותו. תעיד על כך הנובלה המוקדמת שלו "הנשיקה למצורע" שבה ביקשתי להתמקד, המעידה עד כמה הוא אמן רגיש ומורכב בין חסד נוצרי למודרניזם אכזרי במאה העשרים.
הנשיקה למצורע, פרנסואה מוריאק, שתי נובלות: הנשיקה למצורע והוֹרָתוֹ, תרגם מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד – ספרִיה לעם, 158 עמודים
עטיפת הספר בהוצאת עם עובד
כתבת מקסים ומעשיר. מיד נכנסתי ל"סיפור חוזר" ורכשתי לי את המצורע. תודה.