ינוסטסמה. פרק ג.

לבסוף הורידה עיניה אלי ולא יכולתי לקרוא מה יש בהן עוד, אכזבה, איבה? לרגע נדמה היה לי שאני רואה בהן גם ייאוש. 
אתה באמת לא אהוד כאן, אמרה והנידה ראשה במעין חיוך. לא הייתה אפילו בחורה אחת שהסמיקה כשראתה אותך, אמרה במרירות. הרגשתי זעם גואה בי. ידעתי שאנחנו עומדים לריב, לצעוק, ויכולתי לדמיין את עצמי מכה אותה, דברים שלא עשיתי מימי. 
כדי למנוע תקרית שכזו, יצאנו, החזרתי אותה הביתה ולקחתי את לאקי לטיול ארוך. כשחזרתי כבר ישנה. 
פחדתי מפני השבת המתקרבת, מפני הרעיון שאצטרך לבלות אתה יום וחצי בית. ביום שישי קניתי את כל העיתונים האפשריים, חוברת תשבצים, הייתי מוכן אפילו לקנות בובה וצעצועים, רק שיהיה לה במה למלא את יומה. 
ליל שבת עבר במנוחה. היא קראה, אני קראתי. באופן מוזר הורגשה מעין נינוחות משפחתית. בשבת בבוקר קמה וכולה נופת צופים. הכינה ארוחת בוקר והביאה אותה אלי למיטה. האכילה את לאקי שהתרגל לנוכחותה אך לא אהב אותה ביוזמתו. 
התפתיתי להאמין שהיו אלו הבדידות והשיממון שפשו בכל ימות השבוע, שמאכלים אותה וממררים את חייה כאן. לקחתי אותה לטיול בסביבה והראיתי לה נופים, ציפורים, פרחים ובעלי חיים. 
היא לא זכרה שראתה כל זאת כבר פעם, בירח הדבש שלה, כך שלמרות קריאות ההתפעלות הרפויות שלה ידעתי שאינה מתרשמת במיוחד. מחשבותיה היו במקום אחר. היה משהו רחוק ומעורפל בעיניה. 
לארוחת הצהרים הגענו לצריף של אבי, למעלה בהרים. היא נראתה עייפה וטרודה. הוא קיבל אותה בברכה, אך לא בחום, ולא היה להם מה להגיד זו לזה. היה ברור שחשה בהסתייגותו הרחוקה. הביקור היה שקט, מלבד נביחותיו של לאקי הגדול שלא רצה להתקרב אליה כשניסתה לקרוא לו וללטף אותו. אף אחד לא אוהב אותי כאן, אפילו הכלבים, אמרה בדרכנו חזרה. 
חשתי שהיא מכינה איזו הפתעה. יכולתי לנחש כמעט אך לא רציתי לחשוב. בבית נשכבנו לנוח כשכל אחד מאתנו מעמיד פני ישן ושנינו יודעים שהשני יודע. שכבתי שם בעיניים עצומות. הייתי מוכן לתת לה שהות להתרגל, אבל ככל הנראה פגעתי בה, למרות שלא ידעתי איך. למרות כעסי רציתי שתישאר. אחר כך נרדמתי באמת. 
כשהתעוררתי ראיתי שהיא קמה לפני, הלכה להכין ספל קפה והסתובבה במטבח רגעים ארוכים מדי. היא חזרה עם שני ספלי הקפה כאילו ידעה שהתעוררתי, או אולי התכוונה לעורר אותי.
 אני צריכה לדבר אתך. זה בא, חשבתי. אני יודע מה היא עומדת להגיד. אני עוזבת, זה לא בשבילי, למה להעמיד פנים. אני יודע, הבנתי כבר קודם. אני רוצה לשכור חדר בעיר, לעזוב את אמי. אני אמצא עבודה. בינתיים אני רוצה שתשלח לי קצת כסף כל חודש, עכשיו שאתה לא בצבא יותר, וכאן אתה מרוויח וחי בצמצום. אתה יכול להרשות לעצמך. אני אשתך. 
לא אהבתי את טון דיבורה. אולי את רוצה להתגרש, שאלתי. אולי זה יקל עלייך בעיר, להיות גרושה צעירה.
 היא הסתכלה בי לרגע והיה איזה חיוך עצוב בזווית פיה. אתה באמת משונה. אני מאמינה שזה לא ניסיון להיפטר ממני. ובכל זאת, לא. זה לא זה. אני אמשיך לבוא לפעמים לסופי שבוע. גם אתה תוכל לרדת העירה לפעמים ויהיה לך לאן לבוא. הנושא סוכם במהירות. היא העמידה עוד כמה תנאים ואני קיבלתי את כולם. הוקל לה. 
היא פחדה ממני, הבנתי. אולי חשבה שאתנגד, שתצטרך להלחם, שאעמיד דרישות משלי. נוכחתי שלא למדה להכיר אותי באמת. קצת ריחמתי עליה כשחשבתי כמה קשה היה לה היום להכין, לתכנן ולהתכונן לשיחה הזו, מטרת טיולה אלי. אחר כך ארזה את מזוודתה. ירדנו לסרט שמצא חן בעיניה אך לא בעיני ולמחרת, מוקדם בבוקר, ליוויתי אותה לאוטובוס. קיוויתי לא לראותה זמן רב. אכתוב לך כשאמצא בית ועבודה, אמרה דרך חלון האוטו. זה היה משפט אחרון. פרידה אופיינית לה. 
בערב חזרתי הביתה והוא היה ריק. עמדה בו איזו בדידות שלא הכרתי קודם ולא יכולתי לשאת. ישבתי משמים, מלטף את לאקי סתמית. ספר לא פתחתי. הלכתי לישון בלי ארוחת ערב. 
למחרת קניתי לי רדיו קטן שהייתי מפעיל אותו מיד כשנכנסתי הביתה, בקול בלתי נשמע כמעט. רק המיה קלה. רחש קול אדם ממלמל, גם כשאיני מקשיב. הייתי נרדם לצלילי הרדיו ומתעורר לצליליו. 
מבלי להרגיש בתהליך החל ונהיה לי קשה יותר ויותר לשאת את בדידותי. איבדתי את סבלנותי לספרים. לא יכולתי להתרכז בניסיונות הנואשים להמשיך ולקרוא. הייתי במקומות אחרים. 
יורד לעיר הסמוכה. הולך לקולנוע מעופש שהיה מחליף סרט מדי ערב. משוטט על הטיילת שלאורך חוף מים רוגעים, עמוקים, שהייתי יכול להסתכל שעות באורות שריצדו על פניהם. בסירות המהירות החותכות אותם או, מאוחר יותר, בסירות הדייגים שהחליקו על פניו, עששיות נפט בירכתיהן. מביט במים כשמראות שונים עולים אלי חזרה מתוך הראי הנוזלי. חזיונות שנשכחו בו והועלו. 
הולך, סובב לאורך שדרת הדקלים, מהורהר. חסר זיכרון אך זוכר שדבר מה נשמט. מחפש ולא יודע מה. חוזר שוב אל המים הגדולים והרבים, מחכה לדבר שיחזור ויצוף מתוכם. פתרון, בן ים קטן של מים מתוקים. הלכתי לכיוון היציאה מן העיר, לתפוס מכונית חולפת אל כיוון המושבה. צעיר ארוך שיער עמד בתחנה. מכנסיו צמודים, עיניו רכות. מעין מלאך שלא מכאן. החלפנו מבטים והרגשתי מכת חשמל בתוכי. השפלתי מבט. רגע אחרי הבטתי שוב והוא עדיין הסתכל. הרגשתי שבעוד רגע אפול על ארבע ואחל לצרוח בשיגעון גדול. הכאב היה גדול מדי. עלה בי גל שהציף אותי. פרצתי בריצה חזרה אל העיר, לקחת מונית. לא יכולתי להישאר לצידו של אותו נער אפילו עוד רגע אחד. 
באותו זמן התכוננה המושבה כולה לרדת ממורד ההר, מן הבתים הישנים והנפלאים לבתים חדשים, שהלכו ונבנו למענם למטה, על שפת הכביש הראשי. שנאתי את קובית הבטון החדשות והמכוערות הללו, שהיו עולות וצומחות לנגד עינינו במשך החדשים האחרונים ומלאו בשמחה את התושבים, שהיו הולכים בכל שבוע לבדוק את קצב התקדמות הבניה. לא יכולתי להבין כיצד היו מוכנים לעזוב את הבתים היפהפיים והעתיקים הללו. 
החלטתי להישאר בבית הישן והמקומר. הגעתי להסכם עם בעל הבית והוא הביט בי כבמטורף, על שאני עומד להישאר לבדי לגמרי למעלה. איך תחיה בלי חשמל, אולי בלי מים אפילו? 
הגיע היום ותושבי המושבה החלו בנדודיהם. יורדים לבתיה החדשים, חסרי הייחוד והצביון. היו טקסים, ברכות, איחולים, אורחים מכל הארץ ומהומה שלא לקחתי בה חלק. לאחר מספר ימי רעש ומהומה, טלטולים ועגלות מתנועעות שחרקו בכבדות למעלה ולמטה במעלה ההר, הייתי לבד יותר מקודם. רק הכלבים עוד לא התרגלו לשינוי, היו מגיעים אל הבתים הריקים. 
נותרתי לבד. למטה הקוביות החדשות. מעלי קומונת ההיפים, אליה הייתי עולה בסופי השבוע. ממנה לא שמעתי. 
השבועות חלפו במהירות. לא שמעתי עוד את השקט שסביב. מלחמה החלה להבליע בתוכי את אי השקט שנפרץ בי. ניסיתי בכל כוחי להגן על מתכונת חיי הישנה ולהסתגל אליה מחדש. נלחמתי מחדש על הספרים, על הרדיו, מנסה להסתגל שוב אל הבדידות הישנה. לאבי בסופי שבוע ולחופי האגם לעיתים רחוקות. 
העיר לא ענתה על שום צורך שלי. שום בת ים לא עלתה מן האגם. רק התקפי חרדה סמויים הגבירו את הלמות לבי ולחשו, ברח מכאן. אל תסתכל על הצעירים. לך, לך. 
הסתגרתי בחדרי, שמיום ליום נראה לי עירום יותר, סוגר עלי, מכביד. המועקה הפנימית צפה החוצה באופנים חדשים. בעצבנויות שלא היו בי קודם. בחוסר סבלנות לאנשים בעבודה. לתפלותן של בדיחותיהם ומעשי הקונדס הזעירים שלהם. 
הרגשתי שאני מחפש דרך להביא דברים לכדי מריבה, ורצוי לכדי מריבה גופנית. להתפלש איתם בעפר. שיגעו בי. רציתי למעוך את גופם הצעיר, המשומן בשמן מכונות. רציתי ולא ידעתי מה רציתי.
 אבי עקב אחרי. הוא הבחין בעינו המנוסה של הציד שדבר מה קורה, שאני נאכל מבפנים. היה קשה לו להביא אותי לשיחה מפני צורת היחסים שלנו, מפני שהיה כמו שהיה, משום שסלד להיכנס ולחטט בנבכי נשמתי מבלי שהוזמן לכך, מפני שהייתה בינינו הבנה אילמת. מפני שעל דברים כאלה לא יכולתי לדבר איתו. מפני שלא הייתי נכון להוציא החוצה מתוכי ולהגדיר מילולית את המעיק עלי. 
כל זמן שלא דיברתי על דברים הם לא היו. כשיוגדרו מילולית אצטרך להלחם בשדים אחרים לגמרי. עוד לא היה שם למועקה. להגדיר מילולית יהפוך את החיים לבלתי אפשריים יותר, בלתי ניתנים לתיקון מן הרגע בו המלים תרחפנה בחלל. רציתי שהמצב יפסק מעצמו. 
יום אחד מצאתי מכתב ממנה. היא בקשה להתגרש, הסבירה שמצאה מישהו הנראה לה מתאים ממני לחיים משותפים, כשהמלה משותפים מודגשת בשני קווים. היא לא הזכירה שהיא אוהבת אותו, אך כתבה על ההתאמה. 
נצטרכתי לרדת העירה לסדר את העניין. לא התכוונתי להקשות עליה ולא יכולתי להחליט בנפשי אם אני שמח שפרק זה מסתיים בחיי. הדבר היחידי שחשתי בבירור היה הקדחתנות שאחזה בי לגמור את העניין במהירות האפשרית כשמתלווה אליה ידיעה שאני בורח מן המושבה. אפילו הלילה נראה לי כעיכוב ממושך מדי. 
באתו ערב הופיעה במושבה איזו להקת מחול מן העיר וניגשתי לברר אם אוכל להצטרף אליהם בדרכם חזרה לתל אביב לאחר ההופעה. משקיבלתי תשובה חיובית חזרתי לביתי לאסוף מספר חפצים, לשחרר ולהיפרד מלקי. עליתי לאבי לספר לו ולבקש שיסדיר את העניינים אחרי. את ההופעה לא ראיתי.