מעגל הגיר הקווקאזי בקאמרי

מעגל הגיר הקווקאזי הוצג בארץ כמה פעמים. אך בכל פעם שיזכירו אותו יחזרו להצגת מופת אחת שעל פיה יישפט כל ביצוע אחר. ואני מתכוון כמובן להצגה של תיאטרון חיפה לפני כארבעים שנה. 
יוסף מלוא בשיא תקופת גאוניותו יצר הצגה מדהימה. זהרירה חריפאי הייתה גרושה מזעזעת, תפקיד שפתח לה את הדלת לקריירה הענקית שלה. חיים טופול היה אצדק ואם למישהו היו ספקות הוא הוכיח שהוא שחקן תיאטרון ענק. 
אינני יכול לספור את מספר הפעמים שראיתי אז את ההצגה. באותם ימים התיאטרון החיפאי היה מגיע תכופות להצגות בתל אביב. אך בשל הדרישה, כנראה שלא מצאו אולם פנוי הציגו אותו כמה פעמים באיזה אמפיתיאטרון ואולי מגרש כדורגל בפתח תקווה. ונסעתי גם לשם. 

ברכט היה אדם בעל מודעות פוליטית גדולה. מחזותיו נגעו רובם בבעיות התקופה ובבעיות אידיאולוגיות רבות. אך שלא ככמה מאותם מחזאים רלוונטיים שהעלו את הרחוב על הבמה לצורך מחאה, ברכט היה גם איש תיאטרון שהבין את המערכת הכפולה של הצופה מול השחקן. 
בהצגות שלו לבשו מסכות כדי לטשטש פנים. שלטים ירדו ועלו כמו בהפגנה והסבירו לקהל מה כוונתו ועל מה הוא אמור לחשוב. גם בחיפה השחקנים, חוץ משלושת התפקידים הראשיים, לבשו מסכות. 
אך יחד עם זאת ברכט היה בראש וראשונה איש תיאטרון ענק שידע ליצור הצגות יוצאות דופן. 
כשרצה לכתוב מחזה אנטי מלחמתי כתב את אימא קוראז' הנודדת ומתפרנסת מן המלחמות. מלחמות בשום מקום בשום תקופה. לא זו של היום. 
ובאשר לניכור, ברכט לא רצה שהקהל יזדהה עם קוראז' הוא רצה שנבין את הרוע, אך בין אם בגלל הכתיבה ואולי בגלל השחקניות, שום אימא קוראז לאורך השנים לא הצליחה להישאר מרוחקת ומנותקת. 
כשרצה להגיב על עליית הנאצים לשלטון לא העלה את רחובות גרמניה לבמה. הוא הרחיק לשיקגו והפך את הדיקטאטור לגנגסטר המנסה ומצליח להשתלט על בית חרושת בעזרת הבורגנים, וסופו שהוא משתלט הן על בית החרושת, העיר, וגם על העיר השכנה. 
את מלחמת הטוב ברע העביר לסצ'ואן. 
וגם במעגל הגיר העוסק בכמה בעיות יסוד מצא לו דרך להעביר את הסיפור לקווקז וזה על סמך סיפור סיני עתיק. סיפור נוסח משפט שלמה אצלנו. 
גם מעגל הגיר הוא אגדת מוסר אפית. משל. מאחורי המחזה מסתתר ויכוח נוקב שהיה ברוסיה של אחרי המלחמה למי שייכת האדמה. לרועים שהתיישבו עליה אחרי שבעלי הקרקעות ברחו רועים שצאנם אוכל את העשב ומייצר חלב, או לבעלי האדמות שטיפלו בהם במסירות שנים רבות. וכאן, למי שייך הילד. 
את הפרולוג בו מתווכחים נציגי הקבוצות מחקו למיטב זכרוני בתיאטרון החיפאי. גם כאן בן משה הפך אותו למונולוג קצר, אותו מגיש בר אבא, מונולוג המשייך את השאלה גם לימינו ומקומנו, למרות שהוא חוזר על המשפט, לא פה, שם, בקווקז, מזמן, כשהוא מספר את סיפור היריבות על האדמה. והשם והמזמן מקרין מיד על הכאן והעכשיו. 
אחרי הפרולוג מתחיל המחזה, והוא מחולק לשניים. הראשון מתחיל בארמון כשמורדים הורגים את המושל ואשתו צריכה לברוח אך עסוקה בעיקר איזה שמלות פרוות ותכשיטים תיקח אתה. את הילד שלה היא שוכחת. 
בחלק הבא אנו עדים לצמיחתו של צדק חדש. אצדק נוכל קטן בעל אינטליגנציית חיים משלו, אופורטוניסט מבדח שיודע להבין לאן נושבת הרוח ולהתכופף בהתאם, זוכה במשרת השופט. 
הוא מנהל את משפטיו ביד רמה וחדווה. לוקח שוחד משני הצדדים בלי להבטיח כלום לאיש. 
סופו שגרושה ואשתו של המושל באות לפניו למשפט בעניין הילד. אשת המושל רוצה את הילד בגלל ירושת המיליונים שלו, גרושה כי התקשרה אליו, גידלה אותו ואוהבת אותו. וכאן מתנהל מחדש משפט שלמה. אז למי שייך הילד בסופו של דבר. למי שייכת הקרקע שמאחורי המחזה. ברכט חשב שהקרקע שייכת למי שמשקה אותה ומטפל בה. ואם לא ברכט, אודי בן משה. 
המחזה מעגל הגיר הקווקזי מחולק לשני חלקים שונים לחלוטין. החלק הראשון עוסק בשלטון מתמוטט, במרד העם נגד בית המלכות ועריפת ראש המלך. תרצו צל למהפכה הרוסית. גרושה, נערת המטבח מוצאת את התינוק ובניגוד לכל העצות לוקחת אתו ובורחת להרים. נתקלת בבני אדם המייצגים את הרוע האנושי, הפחד, החמדנות. 
היא נשארת נאמנה לעצמה ותחושות שפיתחה אל התינוק, שעכשיו היא רואה בו את שלה. 
החלק הזה מורכב מסצנות קצרות בהן גרושה הבורחת פוגשת אנשים המתנכלים או העוזרים לה. והרגש האימהי הולך ומתפתח. 
בחלק השני המחזה משנה את פניו לחלוטין. אנו עוקבים אחרי איזה נוכל קטן, בדחן עממי. בעל חכמת רחוב עמוקה. אותו מניע יצר הקיום. אודי בן משה צעיר מדי ולא ראה את ההצגה ההיא של מילוא, וטוב שכך, כאן אפשר לשפוט אותו על עבודתו בלי השפעה חיצונית. 
הוא מפגין שוב את שליטתו בחלל הבמה, בתנועה, ואיך ממלאים את הבמה בתמונות יפות. הוא איש רב רעיונות. 
ההבחנה בין שני החלקים נעשית בצורות שונות. החלק הראשון הוא בעיקרו מחזה מזומר, שאיננו מחזמר. ל סצנות רבות כתבה קרן פלס מוסיקה. והטקסט מושר. 
ברכט אהב מוסיקה במחזותיו, בהרבה מהם ישנם שירים. אך דומני שהיה צריך להסתמך על ניסיונו ולא להכניס עוד ועוד מוסיקה. אפילו אם המוסיקה של קרן פלס טובה.
 האולם הקטן הזה איננו יכול להכיל באקוסטיקה ובהד שבתוכו שירה של כמה קולות יחד, ולכן כל החלק הזה נשמע צעקני. רק כששר קול אחד המלים נשמעות ברור. 
את הגיר שבשם לקח בן משה והפך אותו למשהו מוחשי. אם בהצגה בחיפה זהרירה הלכה והלכה על במה מסתובבת, כאן מציירים בגיר על הרקע השחור תוך כדי הצגה את הדרך, את הבתים, דלתות וחלונות. רעיון שהוא יותר מיפה. 
החלק השני הוא טור דה פורס של בר אבא, שאולי איננו מחזה אלא סטנדאפ ברכטיאני מדהים של שעה. 
בר אבא הוא חור שחור הבולע את כל האחרים סביבו, גם את החלק הראשון של ההצגה. 
ייתכן שברכט לא חשב בכיוון, אך כאיש תאטרון היה מעריץ את מה שהוא רואה. 
החלק האשון של ההצגה שייך לנטע גרטי, שלטעמי היא יפה מדי וזכה מדי לתפקיד. לא חשבתי שאצטרך אי פעם לכתוב על שאלת איפור, אך לטעמי היה צריך לטשטש המקצת את יופייה להנמיך אותה. היא אמנם צריכה להיות זכה וטהורה אך כאן המראה לא עוזר. הוא נראה יותר מדי טייפ קסטינג ואולי בגלל זה היא נבלעת מעט כשחקנית. מה גם שאת רוב הסצנות המדוברות שלה הפכו לשירים. כך שהצד הרגשי נבלע והיא איננה נוגעת ללב שלא באשמתה.
 על שלמה בר אבא קשה למצוא מה עוד להגיד. שליטתו בגופו, בדרך דיבורו ובבמה היא יוצאת דופן. 
אודי בן משה הוא כרגע הבמאי המסקרן ביותר. כל הצגה שלו צבעונית ומרתקת, אם כי אשמח לראות מה יעשה עם מחזה שבו ארבע אנשים מסביב לשולחן ומדברים. 
בן משה משתמש בכל הבמה. בצדי הבמה יושבים השחקנים המחכים לתורם לעלות לבמה, לידם תלויים מתלים עם בגדים אותם מחליפים השחקנים לעינינו, ומכיוון שבהצגה הם מחליפים דמויות רבות התהליך הזה מוסיף לתחושה הברכטיאנית. 
מרכז הבמה הוא שיפוע שבסופו קיר שחור עליו מציירים השחקנים בגיר את חילופי התפאורה. 
בהצגה מספר רב של שחקנים המחליפים דמויות רבות. אי אפשר למנות את כולם, אך לפחות אודי רוטשילד ראוי להבחנה מיוחדת. בחלקו העיקרי הוא משחק את החייל האוהב את גרושה ומבטיח לה נישואים, אחר כך גם הוא מחליף דמויות. 
רוטשילד הגיע מתיאטרון החאן ולצערי לא ראיתי אותו קודם על הבמה. כאן הוא מצטייר כשחקן בעל כשרון. צריך יהיה לעקוב אחריו. גם אם אני זוכר את אילן דר בתפקיד החייל והדרך בה הגה את המשפט "ולמעלה מזה" כשהוא מספר לגרושה שראה אותה רוחצת בנהר ומרימה את שמלתה, הרי שרוטשילד כל כך מלא חן אישי שאי אפשר לעמוד בפניו.
 אם הבעתי כמה הסתייגויות, אני חייב לחזור ולהתחיל מהמקום בו אגיד שההצגה מאוד מהנה. שאלתי את עצמי אם ברכט היה אוהב את העיבוד, ונדמה לי שהתשובה תהייה שברובו כן. אין ספק שזה ערב של כיף גדול.