ינוסטסמה. פרק ב.

שוטטתי מעט בעיר. ישבתי ושתיתי כוס קפה, בוהה באנשים המתרוצצים, הרגשת הטעם המר בפי מסרבת לפוג. 
בסופו של דבר נכנסתי לקולנוע היומי וישבתי, מכורבל בעצמי. היה נדמה לי שהרגל לידי מתחככת בשלי. לא הייתי בטוח. אט אט נתחבה לה יד אל בין המושבים וגיששה לכיווני. לא זזתי. היד חיפשה, מיששה, בדקה. אחר כך נפל צרור מפתחות והוא התכופף להרים, אלא שנשאר שם קצת יותר מדי. 
הרגשתי את חום נשימתו חודר דרך המדים. הוא התיישר ובדרך לחש לי באוזן, בוא, קם ויצא ואני אחריו. הוליך אותי לשירותים ונסגרנו בתא. עכשיו הדאגה הפכה כיוון, הפכה לפחד מסוג אחר. יתפסו אותנו. לא, לא, הוא אמר, אל תדאג. בסוף הלך ואני חזרתי לאולם. 
ישבתי וחיכיתי שתתחיל ההצגה הבאה. רגע אחרי שהחשיך האולם התיישב לצידי מישהו אחר ושוב חזר משחק הברכיים. רציתי להכניס לו אגרוף, אבל קמתי והחלפתי מקום. שתי דקות אחרי, ברך אחרת נתקעת בשוקי. הפעם לא ברחתי, נותן לו להמשיך. 
עיני ממשיכות לצפות בסרט ותחושותיי מרוכזות ביד המגששת במכנסי. על המסך התרוצצה האיכרה סופיה לורן במחשוף ענק והתגרתה באיכר מסטרויאני. 
שרק לא אתלכלך, זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו כשהלכתי ושקעתי בתחושת החיבור שבין היד הזרה וגופי. 
יצאתי ובדרך הביתה נזכרתי ששכחתי לשאול אם מישהו דאג לקנות טבעות. לא זכרתי ששאלו אותי או שאמרו לי דבר מה בעניין. 
חזרתי הביתה. היא עדיין במכון היופי, קצת יותר שקט. נסגרתי בחדר השינה החדש שלי, התריסים מוגפים, חושב על הטבעות שאולי לא תהיינה, על איך שהכול יתבטל ברגע האחרון, במעמד הרב והמשפחה. נרדמתי בתשישות מוחלטת. 
לא שמעתי אותם חוזרים, אבל לתוך חלום התגנב רעש וקולות מהומה, ומישהו טלטל אותי בכתפי ושלח אותי להתרחץ ולהתגלח. מעולם לא חשתי מלוכלך יותר. זכר הידיים על ירכי ובטני ליווה אותי, וידעתי שלא הסבון ולא המים החמים הם שינקו אותי מהזיכרון. 
אחר כך באה משפחתי ואבי, שהסתכל עלי כל הזמן ולא אמר כלום. מבט כזה היה לו בעיניו כשראה חיות קטנות ולא מזיקות שנתפסו במלכודותיו, חיות שנקעו רגלן. נמנעתי מלפגוש את מבטו. הרגשתי שאם יפגשו מבטינו אני אפרוץ בבכי, ורק המחשבה על בכי לחלחה את עיני. 
אז הובילו אותי אל הטקס וירד עלי שקט אטום. הבזקי נורה משתקים וקול שציווה עלי לחייך. 
המפקד שלי, שני שכני לאוהל, קורצים לי ומעודדים אותי בתקיעת מרפקים בצלעי, לרגע חודרת למוחי איזו תחושה של אחווה, מעין געגועי ידידות. 
אחר כל החתימו אותי על ניירות והובילו אותי לחופה. ראיתי איך עוטפים את הכוס במפית, אין טבעות, חשבתי. אין טבעות. 
לא הייתי בטוח שאמצא את הכוס. לא הייתי בטוח שאוכל להרים רגל ולדרוך עליה, שלא לדבר על לשבור אותה. 
היו גם טבעות. ושלי הייתה גדולה מדי כי איש לא לקח אותי למדידה. היא הייתה בטוחה שהיא מכירה את היקף אצבעותיי. הטבעת החליקה על אצבעי וכמעט הלכה לאיבוד. החלקתי אותה לכיסי. 
בסופו של יום נורא לא הרגשתי שמתקרבת מנוחה. ידעתי רק שאיני רוצה לחזור לבית חמותי. הייתי שיכור מדי והיו מיני התבדחויות על חשבוני. סביבי נכרכה היא. ואולי בכל זאת הלילה הארוך מתקרב אל קיצו. 
למחרת יצאנו לחופשה בהרים. אבא פינה את הצריף לכמה ימים וירד לגור אצל ידידה שלו במושבה. לאקי שמח לראות אותי וקפץ עלי בחיבה. אליה סמר שערו. לא אהב אותה והיא לא אותו. היא סטרה לו ברגע השני של פגישתם הראשונה, כשניגש לרחרח אותה ולעמוד על טיבה. קראה לו מלוכלך ואני רציתי לסטור לה חזרה, אך חשיפת שיניו הפחידה אותה מספיק כדי שלא תתנכל לו להבא. 
שבוע החופש שלי הזדחל לאיטו. הוא התחיל בנסיעה הארוכה והשתקנית להרים, שם היינו מסתובבים בשקט אחד סביב לשני ופתאום לא היה לנו מה להגיד. נגמרו ההרצאות. לימודי נסתיימו. 
אבי הסתלק מספר דקות לאחר שהגענו, כמעט מבלי לפנות אליה. חזרתי לצבא וויתרתי על שני סופי שבוע. האנשים סביבי חשבו שיצאתי מדעתי. עצם הרעיון של יציאה אליה החלה אותי. דמיינתי את עצמי יושב שם, בינה לבין אימה, מקשיב לכל הטרוניות שלהן אחת כנגד השנייה.
 אבל הגיעו ימים שבהם לא נותרה לי הברירה. הייתי מגיע הביתה, מנענע ראש אילם, בלילות הייתי עייף תמיד. 
בעיתון חיפשתי לראות איזה סרט מוצג באותו קולנוע. גם אם ידעתי שלא אלך. כאילו היה חשוב מה הוצג. אבל כשאצבעי עברה על שם בית הקולנוע משהו רחש בתוכי. נעים לרגע, מפחיד לשניים. 
לרגעים נדמה לי שהיא נהנית מהמצב. לדידה מספיק היה אם הייתי ברקע. מילאתי את חלקי הסמוי מעין, אותו ייעדה לי בחייה. 
כמובן שמשך כל זמן שירותי בצבא לא ניתן היה לעשות תכניות לשינוי. נלחמתי מלחמות קטנות ונואשות על מנת להבין, והובסתי בכולן. לא יצאתי חכם יותר משום ניסיון. לא ידעתי איזה תפקיד אני משחק במשחק הסמוי הזה. ידעתי שישנה רק נקודת תורפה אחת במשחק. לא הייתי טיפש ולא חסר אונים. החלטתי לשחק כדי לראות לאן היא מוליכה. 
לעיתים הייתי בא הביתה ולא היה לנו על מה לדבר, הייתי בוחן רק את המהלכים הבאים במשחק אבל בפעמים אחרות, רחוקות, פתאום, ללא סיבה נראית לעין, הייתה מתחילה להיות נחמדה, הרבה יותר מדי, עד שהייתי מתפתה להאמין לשעות הללו. לרגע חשבתי שניתן יהיה להציל משהו בחיינו.
 מועד שחרורי הלך וקרב. לא התראינו זמן רב. הודעתי לה במכתב ארוך ומפורט שאיני מתכוון לחזור העירה אחרי השחרור, שאני עולה להרים, למושבה. שתוכל להצטרף אלי שם. שאני מוכן לתת לנו הזדמנות נוספת, אבל בניתוק מסביבתה שלה ורק שם למעלה, ובתנאים שלי. 
אבי לא שאל הרבה שאלות. הסברתי לו בקיצור. הוא הקשיב, חשב קצת ואמר, אתה מחכה לה, טוב. הוא הכין לי בית במושבה וחזרתי לחיות כקודם. עובד במוסך הטרקטורים. 
אין טעם שתחייה כמוני, אמר אבי. זה טוב רק לכמה זמן. אני התרגלתי לזה. אתה לא צריך להתרגל לחיים כאלה. זה עניין של אופי. אל תפתח בך אופי בדידותי. 
חייתי במושבה. עבדתי קשה. הכול המשיך כמו בצבא כמעט. גמרתי לעבוד וחזרתי לחדר. לא הצלחתי להתקרב אל איש. חסרו לי יכולות ההתבדחות שהיו לאחרים במוסך, כמו בצבא. אחרי מספר ניסיונות בבילוי ערב במועדון המקומי, בחוג הצעירים, ויתרתי על הרעיון. זה היה כמו לא להיות שם. הם התבדחו, שמרו על איזו מראית עין של ידידות והווי משותף. אני הייתי מחוץ למעגל. 
במועדון, בין האנשים, חששתי בדידות גדולה יותר מכפי שחשתי בבית, לבדי. 
גרתי עם אחד מצאצאיו של לאקי ולא היה לי רע. גיליתי את הספרייה הקטנה של המושבה. התחלתי לקרוא, הרבה. ספרים ממין אחר, לא הספרים שהיא אהבה. ספרים שעסקו, כפי שנראה היה לי, בחיים אמיתיים, בבעיות אמיתיות, נטולי התייפות. ספרים שגרמו לי לחשוב. את השבתות הייתי מבלה עם אבא, מספר לו על מה שקראתי, עוזר לו בניקוי הרובים וברכיבות ארוכות בואדיות המקסימים והשקטים, מעלי רק צילי הרים, עצים ירוקים ועומק השמיים. 
אך מפעם לפעם, בין ספר לספר, התחלתי חש באיזה געגוע לדבר מה בלתי מוגדר, חסר שם. הייתה בי איזו כמיהה שלא עמדתי על פשרה. ניסיתי להתעלם. הכרחתי את עצמי להכחיש בתוכי את קיומו של הבלתי נודע הזה, שכרסם בי בלאט. 
באותם ימים השתקעה קבוצת צעירים זרוקים בבתים הישנים, העזובים, שבמעלה המושבה. הם הקימו קומונה ובשבתות זרמו אלינו שיירות של אנשים ידועים, לבלות בחברת הקומונרים הפרועה. מגודלי זקן, שמלות ארוכות, גברים מרחפים, נשים שהילכו כבתוך חלום. חלקם עסק ברצענות, הכינו ארנקי עור פשוטים אותם מכרו בשבתות. אחרים התעסקו במיני תכשיטים. 
אנשי המושבה שמחו להשכיר את הבתים ההרוסים, אך שנאו את החשישניקים, כפי שקראו להם. ניסיתי להתקרב דווקא. בשבתות הייתי עולה למסעדה שלהם, לאכול את כל המאכלים הלא מזוהים. מין צמחונות שכזאת. תמיד היה שם מישהו שפרט על גיטרה, לעתים זמרים ידועים ששרו בצוותא, לא כמופע. וכן, הם עישנו. די הרבה. גם אני ניסיתי. ונהניתי. זה הפך להיות בילוי של סופי שבוע חמימים. הכרתי את אחת הנשים, שעבדה כמלצרית בסופי שבוע, התחיל בינינו איזה סיפור קטן ולא מחייב. אני לא קוראת אותך, אמרה לי. אתה לא מפה ולא משם. לאן אתה שייך, שאלה. ואני רק משכתי בכתפי. 
עברו כמה חודשים. יום אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי אותה, מחכה לי. שתי מזוודות לפני הדלת ולאקי הקטן שלי שומר עליה מרחוק. ירש את איבת אביו נגדה, לא התקרב אליה. אינסטינקט חייתי. 
שמחתי לראות אותה. פתאום חשתי משהו זז בתוכי. תקווה למילוי געגוע טמיר, למילוי חסר לא מוגדר, אך לצידו ידיעה, איתה הוא יכול להתממש רק באופן חלקי. אך מוטב חלקי מכלום, חשבתי לעצמי. 
באתי לכמה ימים, לראות איך אתה חי כאן. איך חיים כאן בכלל. המכתבים שלך דלים כל-כך. 
הכנסתי אותה פנימה. ערכה סיור בזק בדירה, שנראתה ריקה מאוד, ענייה, למבטה. זה הכול, שאלה. זהו. למה ציפתה, איני יודע. הכירה הלו את בתי המושבה. 
מה נשמע איתך, שאלתי אני, שום דבר, ענתה. ויותר מזה לא היה לנו על מה לדבר. הכרחתי את עצמי להתעניין באמה, בכמה מידידיה שזכרתי, והרגשתי איך הכול חזר לאותה נקודה מוכרת. הצגה החוזרת על עצמה. לה לא היה מה לספר. 
התחמקתי למטבח. הכנתי ארוחה קלה. אחר כך ישבנו ואכלנו בשתיקה. זה כמו לחיות במנזר, אמרה אחרי כמה רגעים. כל הקשתות הללו, הבית הישן הזה, הריחות הישנים הטבועים בו. עיקמה את אפה. אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לחיות כך. נסי, אמרתי, אני דווקא אוהב את הבית והאווירה שלו. ובאמת קיוויתי שתנסה להישאר, למרות שהצהירה רגע קודם לכן שלא תוכל לחיות כך. 
ניסיתי לתאר לה את החיים השקטים, לפתות אותה בהבטחה לחופש אמיתי. השעה הלכה ונמשכה, הפכה מאוחרת. לא ידעתי אם להציע לה מיטה או שתישן אתי, מה שהעדפתי. 
בכל הערב לא עשתה צעד של התקרבות ממשית. את וודאי עייפה כבר מהדרך והיום כולו, אמרתי, היכן את רוצה לישון? איתך, אמרה. באתי אליך. וכך הלכנו לישון יחד. ועד אותו הרגע לא ידעתי כמה גדול כוחו של הרגל. כמה נוח לי עם הגוף המוכר. 
כשחזרתי מהעבודה למחרת ראיתי שלא טוב לה. היא השתעממה. המקום לא נשא חן בעיניה. אין כאן איזו חברה של צעירים, שאלה? קשה היה לי לענות לה מכיוון שידעתי שלא ימצאו חן בעיניה ולא היא בעיניהם. היא לא תסתדר אתם. ארציותם העממית, זכרתי הגדרה מבטלת שלה בביקורה הקודם, לא תהיה לרוחה לאורך זמן. 
נשארנו לבד, באווירה של שעמום ועוינות, אבל בא שוב הלילה ונראה כפיצוי על יום הארוך של ציפייה, כך חשבתי. 
בלילה השלישי כבר הכינה לה משכב על הספה השנייה. הרגשתי עלבון צורב ומרירות הולכים ופושטים בי. השתדלתי שלא להגיב. 
למחרת לקחתי אותה למועדון המושבה. היא ישבה שם זמן מה, סוקרת את הסביבה. עוקבת אחרי אנשים, מקשיבה לשיחות זרות. אחר כך תקעה את מבטה בתקרה. לא יכולתי להכיר לה אנשים. לא נוצר כל קשר אישי. 
גם אני לא הכרתי איש כמעט ואפילו אותם שעבדתי לצידם במוסך נופפו לי מרחוק אך לא ניגשו. ישבנו לבדנו.