ינוסטסמה. פרק ד.

במכונית הדוהרת לתל אביב נרדמו הרקדנים. מצאתי את עצמי יושב בין נערה עם צמה ארוכה לעלם צעיר בהיר, שנראה קצת דהוי באור הדל. 
הוא נרדם וראשו צנח על כתפי. השתדלתי לא לזוז ולהפריע לו. החום שעבר מראשו הצמוד אל כתפי היה מרגש וכמעט בלתי נסבל. בסיבוב אחד בדרך התעורר הסתכל בי מנומנם ולא יכול היה להיזכר מי אני. בקש סליחה והתחלנו להתלחש, שאל לאן אני נוסע בשעה מאוחרת שכזו. 
התחמקתי מתשובה מדויקת, אך משהגענו לעיר החשוכה והנהג העיר את כל הנרדמים הייתה השעה מאוחרת מדי מכדי להתדפק על דלתה. התכוונתי לשוטט עד אור הבוקר. 
הוא ראה את היסוסי והזמין אותי לישון אצלו ואני הסכמתי מחוסר ברירה. 
אתה מושבניק משונה, גיחך. עלינו לדירתו, הוא הכין לי מקום מאולתר והלך להתיישב על מיטתו. בדרך הוריד את חולצתו ואני בחנתי את גופו שנראה הרבה יותר טוב מתחת לחולצת הטי שלבש עד לאותו הרגע. 
עינינו נפגשו והוא בחן אותי, את מבטי. בעיניו נדלקה שאלה. אל תגיד לי שאתה עוד יותר משונה ממה שחשבתי, אמר. לא ראיתי מבט כזה אצל מושבניקים. הגענו לישון יחד באותה המיטה ולראשונה נרדמתי בחיוך פנימי. 
בבוקר המאוחר, כשקמנו ועמדתי לצאת, קבעתי אתו שעה בה אחזור לקחת את חפצי והלכתי לפגוש אותה. 
מצאתי אותה עצבנית, חסרת מנוחה ועוינת. ניסיתי להרגיע אותה, להסביר לה שמכתבה לא פגע בי, שלא תפחד מפני, שאני מוכן להתגרש. לא שאלתי על החתן המיועד. ישבנו דמומים לרגע. היא נראתה מוזרה, ניסתה לעכל את מה שאמרתי ואז, בפתאומיות, תקפה אותי על חוסר היחס שלי, על חוסר האכפתיות. קראה לי חיה והמשיכה והתפרצה. 
לא יכולתי להחליט אם כל זה מתוכנן או שפגעתי בה באמת מבלי שארגיש. 
היא עלתה לטונים צעקניים יותר ויותר ובשלב מסוים חדלתי להקשיב. לא נותר לי אלא לחכות, לראות מה היא מתכננת. משלא הגבתי לצעקותיה חדלה בפתאומיות בה החלה. ואז בקול שקט וחריקת שיניים החלה מאיימת עלי, מעמידה דרישות חדשות, לא הגיוניות ומודיעה לי בקול שבור ומלא איבה שלפני שנגמור עוד תמרר לי את החיים ותגרום לי להצטער. על מה לא אמרה. 
חשתי מבולבל לגמרי. קמתי בלי להגיד כלום והסתלקתי, התיישבתי בבית קפה סמוך וניסיתי לנתח את המצב, להבין ולתכנן את צעדי, אך מצאתי את עצמי שוב ושוב בוהה בחוסר כיוון, בלי יכולת להתרכז. דבר אחד היה ברור. את הגירושין יש להוציא אל הפועל, אך על מנת לעשות זאת יש לפגוש בה שוב ולזאת לא הייתי מוכן. 
יצאתי והלכתי להצגה יומית בקולנוע בו ביליתי את בוקר נישואיי, התיישבתי בפינת השורה האחרונה. מישהו התיישב לצידי ולפני כיבוי האורות עוד יכולתי לראות את המבט הבוחן, הרעב, המתחנן. הוא לא העז לגעת בי ואני לא עודדתי אותו. אחרי יומן החדשות וה"בקרובים" קם והחליף מקום. 
את מקומו תפס נער צעיר במכנסי חקי קצרים וחולצה דקה. כשנגע בי ברגלו החשופה הרגשתי את כל גופי מתמתח. נתתי לו לחכך ברך בברך ורגע אחרי החל דוחף במרפקו את ידי, שהייתה מונחת על ידית הכסא המשותף, ועוד רגע ידו תפסה בידי ומשכה אותי אל חלקת עורו. ליטפתי את ברכו בחשש, בודק כל הזמן מה רואה היושב לצידי השני, אך הוא עיניו היו תקועות במסך. כשידי הגיעה ללטף את פנים ירכו הרגשתי התעלות שלא חשתי אף פעם קודם לכן. לא היה אכפת לי מה יקרה. הייתי מוכן להתפשט בציבור, שם, במקום, אלא שהנער גמר במהירות והסתלק ואני נשארתי כשכל גופי רועד בתאווה ועל מכנסי כתם לח. 
יצאתי לפנות ערב. לא ידעתי לאן לפנות. על מלון לא רציתי לבזבז את מעט הכסף שהיה לי והייתי בטוח שהיא תזמין אותי להישאר אצלה עד שנסיים את העניין באופן ידידותי. הרי הבטיחה לי בזמנו שביתה יהיה פתוח. 
דפקתי על דלתו של הבחור שאצלו ביליתי את הלילה, חש נבוך, והכנתי את עצמי להסברים שלא היו ברורים גם לי. 
ברגע האחרון כמעט והלכתי לבית משפחתי, אך במחשבה שנייה לא מצאתי את עצמי מוכן להסביר להם דבר ולא רציתי לחזור לחדר הישן שכבר לא היה שלי. 
הוא פתח את הדלת ונראה כאילו זה עתה התעורר משנתו. נבוכתי עוד יותר. הוא בהה מולי, מצמץ בעיניו וראיתי ששוב התקשה לזכור מי אני. 
כל-כך מהירה התחלופה בעיר, חשבתי בסוג של קנאה. זה לקח שנייה אחת והרגיש נצח. 
הוא הכניס אותי פנימה והלך להסתדר מבלי לומר מלה. ישבתי במרכז החדר, צפוד, מפחד לזוז. הוא חזר אחרי כמה דקות ואתו שני ספלי קפה, התיישב על המזרון שעל הרצפה, מולי. 
אתה נראה כמו אחרי סופה, מה קרה לך, שאל. סיפרתי לו בקצרה את הפרטים, לא את כולם. העלמתי ממנו שאני חסר מקום לינה. הוא הקשיב ולא הגיב לפרטים. ישב דמום, חושב. 
אין לי ניסיון עם נשים היסטריות, מה אני יכול להגיד. אתה בחור מוזר, מעלים פרטים. לא שזה חשוב לי, אנחנו בכלל לא מכירים וינוסטסמה אחד לא מחייב אותך אלי. אתה באמת לא צריך לספר אבל אם תהיה הגיוני לסיפור יהיה רצף. אני בטוח שהיא פגעה בך יותר ממה שאתה אומר, ולא מפני שאתה מתבייש ממני אלא מפני שאתה מנסה עדיין להגן עליה. ואני לא בטוח שהיא שווה את ההגנה הזו. מלבד זאת איני מכיר אותך וזה לא באמת חשוב. 
איני מגן עליה, אמרתי. אתה מוזר, אמר לי. אני לא מכיר מושבניקים, פגשתי כמה קיבוצניקים שהם כאילו אחרים, אבל מתחת לקליפה שלהם הם לא. אתה עוד יותר אחר. זה מה שמגדלים במושב? שאל. ואני חייכתי, אך לא הבנתי. 
אחרים ממי, לא ממש העזתי לשאול וכאילו הבנתי מעצמי. המלה מתחילה להתקרב אלי. הגדרה חדשה. 
לא, כשאני חושב על זה, אתה מנסה להגן על עצמך. אתה מגן על זיכרונותיך אולי. מנסה כבר עכשיו לשנות אותם. 
נושא השיחה עבר אלי, התחלתי מספר לו על עצמי ומצאתי פתאום שאני נהנה לדבר על עצמי, לספר דברים שמעולם לא חלקתי עם זר, תוך כדי סיפור מגיע למסקנות על עצמי. מכיוון שדיברתי בקול, הייתי צריך לתת שם למצבים. אתה הראשון שהייתי אתו בבית, במיטה. סיימתי את הסיפור. 
הוא הסתכל עלי. אתה באמת יותר מוזר ממה שחשבתי. אתה כן אחר מכל האחרים שאני מכיר, ואני מכיר די הרבה. יש בך משהו חייתי, במובן הטוב, הנקי, איזה דבר שורשי. כוח חיות בריא. אתה נותן הרגשה שאפשר לסמוך עליך, יש בך איזו עצמה, ריח של יערות. אתה לא כמו כל העלים הנידפים ברוח, כמונו כאן בעיר, כולנו. רק אל תתקלקל לי. אמר, ושנינו גיחכנו. אני לא אתקלקל לך. 
והיינו יחד. שנינו. אני לו והוא לי. אחר-כך, הרבה אחר-כך, כשכבר היה מאוחר, הוא ארז לעצמו במהירות כמה דברים להופעה באיזה ישוב נידח. 
אז אני לא אראה הכי מסודר הערב, לא נורא. מה הם כבר מבינים שם הרפתנים. גם ככה הם יושבים ובוהים בנו כאילו נפלנו מכוכב אחר בגלל השמעטס שאנחנו לובשים. אתה יכול להישאר ללון כאן אם אתה רוצה, אחזור מאוחר. למטה נשמע צופר מכונית והוא יצא. 
נשארתי לשבת במקומי, חוזר במחשבותיי אליה, מקפץ לקולנוע וחוזר לחדר החשוך, אליו, למיטה, לחלקת גופו. 
אתה גבר כמו מהסיפורים, אמר לי כשנרגענו מטירוף המחול על הסדין. אתה ממש ממש אחר. אחר-כך הצעתי לו מחדש את מיטתו, סידרתי לי מקום על המזרון שעל הרצפה, סידרתי קצת את החדר. ניסיתי להתעניין בעיתון שהיה מונח על השולחן אך מצאתי את עצמי מעלעל בדפים, מביט בתמונות אך לא מתעניין. נשכבתי וניסיתי להירדם, לאה אך לא עייף. 
ירדתי לשוטט בעיר וכאילו לא הייתי בה אף פעם קודם. הרעש, התנועה, הקולות, הרחשים, האורות הקורצים והמהבהבים, המוני האדם הזורמים לכל הכיוונים. שכחתי את כל אלה. לרגע חסר לי שקט, האוויר היה דחוס מדי. 
כמה נפלאה העיר, הרגשתי פתאום. כמה נפלאה. התיישבתי בבית קפה, על שפת המדרכה, והזמנתי בקבוק בירה צונן. שכחתי את טעמה מזמן. הכול נראה זר ומהפנט. 
ישבתי כשעה, סוקר את אופנת מגודלי השיער, את הנערות עם שלל המחרוזות ותכשיטי העור, את בגדי עור הכבש, את הצבעוניות שלא הכרתי. 
חזרתי לביתו וגיליתי שאין לי מפתח. התיישבתי על המדרגות, בקומה האחרונה, לפני הדלת. אורות נדלקו וכבו, צעדים עלו וירדו. הייתי מעורפל ואולי קצת שתוי מהבירה. 
כשהתעוררתי הייתה יד בתוך שערי, מנענעת, מלטפת, והחיוך העייף שלו, שהבין ששכח לצייד אותי במפתח. 
נכנסנו פנימה הוא הסתכל על מיטתו המוצעת, אחר-כך על שלי. חייך. זו הפתעה נעימה, לחזור הביתה ולמצוא אותו מסודר יותר מכפי שעזבת אותו. 
הכין לעצמו כוס חלב חם, צנצנת דבש, והתיישב מולי. אתה מפחד ממני, שאל, והצביע על המזרון. אני מרגיש כאורח כפוי, עניתי. שטויות, לא הייתי מזמין אותך לולא רציתי. אתה מוצא חן בעיני. אם אינך מפחד אתה יכול לישון אתי. זה לא יחשב לך כניצול מופרז של הכנסת האורחים שלי, לא יותר מאמש, צחק. 
עברו כמה ימים. טרם החלטתי מה לעשות. רציתי כמה פעמים להתקשר אליה, אך מיד כשחשבתי חשתי רתיעה מן השיחה אתה, ממשמע קולה אפילו. לא יכולתי להחליט. 
הוא היה חוזר מאוחר בלילה וקם בשעות הצהרים. הייתי מכין ארוחת בוקר, היינו יושבים ומפטפטים על הא ועל דא. 
מאז אותו ערב לא שאל שום שאלה אודותיה. יתכן וחיכה שאספר אך לא היה לי מה לספר, ובהיסוסי לא רציתי לשתף. 
הוא לא שכח לצייד אותי במפתח ומשך ימים הייתי משוטט בעיר. בוקר אחד, על ספל קפה, לפני חזרה על איזה מחול חדש, כשנגמרו לנו נושאי השיחה הסתמיים של הבוקר, שאלתי אותו על הלהקה. הסתבר לנו שלמעשה אף פעם לא ראיתי אותם בהופעה.