זהו? כבר?
אתה הולך?
משאיר אותי מאחור?
כשאתה עובר נפנף יד סמן שלא שכחת מה שהיה.
הרי נשאר בך משקע.
אני לא חושב עליך,
בקושי זוכר.
אך אם תעבור,
אם תנפנף
דפיקת לב.
לא, דמעה לא נשימה אחת פחות.
מיץ החיים נזל לנו על שפתיים.
אכלנו בכל פה.
חמדנו.
כל פרי
יין נזל על גופנו עד שתם הבקבוק.
אני יבש אמרת
יבש כמו בקבוק משומש.
והלכת
אז אולי לא.
אל תנפנף.
הזיכרונות שלך לא חשובים.
הם לא יעירו בי את הד ימי הפירות.
קראתי ראיתי
שיר מרגש, מקסים דן. תיארת את הכאב של פצע חשוף, שורף. אם הוא יגליד זו פרידה סופית. אם הוא יישאר כפי שהוא, הכאב קשה מנשוא. וכל השיר חושני ומלא. לך אני מציע לבטל מרכוז השורות. ולקוראים האחרים להפסיק להתבייש להגיב. אוטוטו 2011.