בננות - בלוגים / / סינגל מן
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

סינגל מן

 

 

כדי להתחיל לדבר על הסרט סינגל מן צריך להגיד כמה דברים על היוצר שלו. טום פורד שכתב וביים היה עד לא מעבר אחד ממעצבי האופנה היותר מפורסמים ומשפיעים. הוא פרש מניהול בית " גוצ'י" והחליט לשנות כיוון. קשה להגיד שצפו לו גדולות בקולנוע.
מכיוון שלא קראתי את הספר אני פטור מהשוואת העיבוד. ולראות את הסרט כמו שהוא.
פורד קנה זכויות על ספר של כריסטופר אישרווד, הסופר שכתב גם את "
שלום לך ברלין" שהפך לסרט "קברט" ולפי מה שאמר פורד באיזה ראיון שכתב את התסריט כ15 פעמים עד שניגש לצילום הסרט.  ועדיין לא הייתה בזה הבטחה להצלחה לסרט ראשון של אדם שאמנם הוא אמן בדרכו אל לא קולנוען.

אם יש מה להגיד על הסרט כדבר ראשון הוא שהסרט הוא יצירת אמנות. כמעט כמו וידאו ארט לעתים. חוש היופי והאסטטיקה ניכר בכל פריים.

הוא משתמש בעיקר בחלק הראשון של הסרט בהמון צילומי תקריב. הוא לא מסתפק בקלוזאפ של פנים. נראה שדרך הצילום הקרוב המוגדל, כשחלק מהמסך מוחשך הוא מרכז את המבט באיבר אחד שמעניין את פורד באותו רגע. הוא מצלם עין של אישה מתאפרת. הוא מתקרב אל שפתיים של אישה. וכך הלאה והלאה. הקצב של החלק הראשון שהוא די איטי משרת את אמנות הצילום הסגנון והיופי יותר מאשר יוצר סרט לכאורה.

שמחתי שהפעם החליטו להשאיר את שם הסרט בתכתיב עברי. סינגל מן היה מתורגם כנראה לגבר בודד. אבל לא זו המשמעות של הסרט, גם אם הבדידות קיימת בו. במילון מופיעות כמה אפשרויות "אחד, יחיד, בודד; רווק, פנוי" שכולן נכונות לסרט.

לאורך דקות ארוכות אנו מקבלים אוסף של אימאז'ים קולנועיים כשעוד אין לנו מושג על מה הסרט ומה אנחנו רואים. יש שיחשבו שהסרט כמעט משעמם, עד שהוא מתפתח. זה המקום להתמסר לאמנות לשמה. ליופי.

הסרט מתרחש ב1962 בימי משבר הטילים עם קובה. הסיפור מתחיל קצת יותר מאוחר בסרט ועקרונית הוא פשוט לחלוטין. ג'ורג' פלקונר פרופסור אנגלי מלמד ספרות באוניברסיטה קטנה באמריקה. ג'ורג' איבד את משמעות חייו ואת הרצון לחיות כשבן זוגו במשך 16 שנים הצעיר ממנו בשנים רבות נהרג בתאונה. מה שאנו רואים זה את חייו במשך יום אחד כאיש מדוכא במקום זר. מפעם לפעם פלשבק קטן המסביר את הקשר בין השניים.

הוא מדבר בשיעור על ספרו של הלדוס הקסלי "אחרי קיצים רבים מת הברבור" ספר שעיקרו החיפוש אחרי חיי נצח.

האם הקסלי אנטישמי שואל סטודנט יהודי. הקסלי מדבר על פחד, עונה פלקונר. פחד מהמיעוט. לא זה הנראה, כחול העיניים או הג'ינג'י, אלא במיעוט שיודעים על קיומו אך הוא איננו נראה. הוא איננו מזכיר את המלה הומוסקסואלים. סטודנט צעיר יפה תואר מנסה למשוך את תשומת לבו של המרצה. אבל ג'ורג' לא ממש פנוי לפתח יחסים.

לג'ורג' יש ידידה אנגליה החיה ליד האוניברסיטה. כשהיה צעיר הוא שכב אתה, הוא מסביר לבן זוגו בפלשבק, כי כולם עשו זאת. שכבו עם נשים פעם. אני לא, עונה הצעיר. הזמנים הולכים ומשתנים. בשיחה שיש לו עם אותה ידידה היא מנסה להחזיר את הגלגל אחורה. מה בסך הכל היה לך אתו היא אומרת. קשה לה להבין שהייתה שם אהבה גדולה יותר מזו שהיא הייתה עשויה לחוות. אהבה בין שני גברים? גם אם אחד מהם ידיד מאוד קרוב שלה.

ג'ורג' מחליט ומנסה להתאבד. ובאופן אבסורדי, למרות שזו סצנה כואבת זו גם סצנה די מצחיקה. בהתחלה הוא מחפש תנוחה נוחה על המיטה, מזיז כרים ולא נוח לו. אחר כך הוא מביא שק שינה ונשכב בתוכו, והכול כדי לא ללכלך ולהרוס את הבית המטופח, את המיטה הצחורה. לא להרוס את שלמות הבית ובעקיפין שלמות היצירה של פורד.

בכלל לכל אורך הסרט ה"סטייל" תופס מקום מרכזי בתמונה. הביגוד, האביזרים, התאמת הצבעים. יש בסרט סוג של שלמות מהצד החזותי.

אבל הסיפור הולך ומתפתח. זו איננה מלודרמה הוליוודית אלא סרט מאופק מאוד המכבד את רוחו האנגלית של אישרווד. הסרט בנוי על אווירה, על מחוות קטנות, על הצילום המלוטש מאוד המשתנה מצבעוני לחום וחזרה.

קולין פירת' משחק את ג'ורג' פלקונר. פירת' הוא אחד מאותם שחקנים שתפקיד עבר דבק בו והיה לו קשה לצאת ממסגרת אותו תפקיד "מר דארסי" בסרט גאווה ודעה קדומה לפי ספרה של ג'ין אוסטין. כאן לא רק שהוא משתחרר משובל העבר שלו אלא שהוא מגלה עד כמה שהוא שחקן נפלא. באיפוק מושלם. אנגלי באמריקה. הוא לא רק משכנע אלא בעיקר מרגש. הוא מוותר על המראה היפיופי שלו מהקומדיות הרומנטיות שעשה והיה מוכן להראות כגבר מזדקן. ואם יש ספק, הוא יהיה מועמד וייתכן שגם יקבל את האוסקר.

ג'יליאן מור משחקת את צ'ארלי חברתו הטובה. היא מוכיחה שוב ושוב שלמעשה היא כבר לא צריכה להוכיח את עצמה מזמן. שחקנית כל כך טובה.

יש לו לפלקונר כמה מפגשים עם גברים צעירים בסרט ופורד מוכיח את טעמו הטוב גם בגברים. כמו כל מה שיפה בסרט גם הצעירים הללו יפים ביותר. 

הסרט מדבר אמנם על אהבה בין גברים, אך הוא איננו הומוסקסואלי כמו סרטים שנעשו החל משנות השמונים. הסרט שומר במדויק על רוח שנות השישים המוקדמות. רגע לפני פריצת השחרור המיני, חברתי. הכל נרמז. וכשרמזים נרמזים נכון הם נוגעים בצופה יותר מאמירה ישירה לעתים. הכאב הולך ומתפתח לאיטו וקל להזדהות עם פלקונר. יש כמובן טוויסט בעלילה לקראת הסוף. הסטודנט היפה בעל העיניים היפות והמהפנטות מן ההתחלה יחזור ויגלה לפלקונר שעדיין יש תקווה. אלא שאז יבוא טוויסט נוסף שאותו אשאיר לצופים לגלות לבד.

יש כמה וכמה דרכים ליהנות מהסרט. יהיו מי שהסיפור יגע בהם. יהיו כאלה שהעיצוב והמראה ידהים אותם. מי שיוכל לחבר את כל ההנאות הללו להנאה אחת מקיפה ייהנה מסרט מצוין. סרט ראשון של במאי מפתיע.

 

 

תגובה אחת

  1. שכנעת אותי, דן. וג'יליאן מור גם.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן