הייתה מלחמה פרק ו'

אני מרבה לשכב בזמן האחרון. פשוט, לשכב בחדרי, על המטה. החדר חשוך בדרך כלל. אני מגיף את התריסים. מתחמק מחוה. אני סוגר הכל, כל חרך ממנו יכול להגיע אור. 
ועדיין, החדר גדול מדי. אני רואה את קצותיו. ממדיו גדלו בעת האחרונה. הוא נראה לי כל כך גדול. תמיד זכרתי אותו קטן, קטן כמו מאורה. הייתי רוצה עכשיו בחדר קטן קטן. מאורה מאוד מתאימה לי בימים אלו. 
אינני יוצא לרחובות כמעט. אני פוחד. יש בי חלל ריק שמתחיל לכאוב ברגע שאני יוצא לעיר ומסתובב בין כל האנשים ברחוב. החלל הזה שבתוכי מפרפר ומפרפר. אני מרגיש אותו, צובט אותי מבפנים. 
אני יושב בחושך, בחדרי. בלי תנועה, לא להעיר את החלל, לא לגרום לתזוזת אויר, לא למלא בהד את הבור העמוק שלי, את הכאב. אני יושב בחשכה מחשש שיעבור מישהו ויתפתה לדפוק בדלת אם יראה אור. הרדיו סגור. אינני יכול להקשיב, אינני רוצה לדעת. ניסיתי להציץ בספר ולא יכולתי. החלטתי להכריח את עצמי ללמוד שוב לקרוא. חזרתי אל ספרי הילדים וספרי התמונות, אך גם אותם אני סוגר. זורק מידי כעבור כמה דקות. 
אינני מסוגל להתרכז. אינני יכול להכריח את עצמי להתעניין. לרגע אולי ציור של פו הדוב. חיוך קטן והלאה ממני. אליס כל כך מתוחכמת מדי בשבילי בימים אלו. אין לי יותר את התמימות לראות רק את ההרפתקה והבדיחה. 
אני ריק. אני יבש. רק הצורך למלא איך שהוא את החלל הכואב הזה שבתוכי קיים. הוא קיים מעצמו, כאילו, בלי קשר אלי. הוא חי חיים משלו, בתוכי. הצורך והחלל שניהם קיימים והם משחקים בי את משחקם. משחקים בתוכי בעת שאני שוכב ואינני יכול לעששות מאומה. 
אני מעלה לעצמי שברירי זיכרונות. רישומי מראות. משפטים מרחפים באוויר, והמגוחך מכל, אף אחד מכל אלה אינו המפתח למצבי. הגעתי לדרגת שממון מוחלט. שממון ותלישות. תלישות וחוסר עניין. חוסר עניין וכבדות גופנית ונפשית. כבדות וכאב ראש, אותו כאב ראש ישן ומטריף. כאב ראש וציור. 
ציור…. ציור. כמה זמן שאינני מצייר יותר. כמה זמן שבכלל אינני עושה יותר דבר. להעלות זיכרונות אינו נחשב לעשייה. הזיכרונות עושים את עצמם. הם מעלים את עצמם בכוח משלהם, בסדר שאין לי כל שליטה עליו, הם עולים ומתעתעים בי בלי הרף. אינני זוכר דבר. אינני בטוח יותר בזיכרונותיי. אינני מבדיל יותר בין זיכרונותיי, רצונותיי. 
חלומותיי לובשים צורות זיכרון מוחשי לדברים שלא היו או היו צריכים לקרות. זיכרונותיי אינם מפסיקים לפעול בי. לעלות ולצוף במוחי, מעוותים. אטימות לכל. רק לעתים השאלה, האם הזיכרון הזה קשור באמת לאגון,זה לא היה מישהו אחר בזמן אחר. כולם מתערבבים בי. אטימות לכל. 
כל גופי מתוח ודרוך לאטימות. שרירי קיבלו כאילו חיים משלהם, והם מנסים להגן עלי מפני קולות והשפעות מבחוץ. הם דרוכים לשמור על הרגלי גופי הישנים. כשצריך, אני מחייך, אני הולך, אוכל, קם, שוכב, עושה את צרכי, מאונן מבלי לדמיין. 
למעשה הייתי רוצה ממש לשכב כל הזמן, לא להניע אבר. לא להזיז עין. בפינת התקרה ממול למיטתי מרוכזים כל חיי. חיי שאינני רוצה לראותם עוברים לנגדי, אך בכל פעם שאני שוכב ומרים את מבטי לפינה ההיא הרי הם שם. תלויים נגדי. מולי. צללים ארוכים יותר. חיטובים עגולים יותר. גופות מעורבים של אנשים שונים המתחברים לאחד. קולות מסוגננים חוזרים על משפטים שאינני יכול לשכוח. כולם מרחפים שם באוויר, בפינה, חוזרים על עצמם, חוזרים אלי. הכל שם בפינה. אני צריך לקום. להיחלץ. פשוט להכריח את עצמי לקום, לצאת לראות שוב אנשים. לחדד שוב את חוש ההומור שכבה, שדהה,. להבריק שוב. מתי היה כל זה. אני יודע שפעם הייתי אחר. =============================================== אני לא עונה לשם מרדכי. גם לא לשום נגזרת שלו, לא מורדי לא מודי לא כלום. קוראים לי מוניק. הצד המזרחי שלי לא יודע איך לקבל את מוניק, הצד הפולני שלי מקבל את זה כהטיה מקובלת. היה לנו איזה מוניק אחד במשפחה, דוד. אח לא אהוב של אמי. 
לפעמים אפילו קראו לו מוניה ואני לא ידעתי אף פעם אם הוא היה הומו בארון מהסוג שאפילו לא אמר את המלה מימיו אך הרגיל אותם לקרוא לו בשם נשי או שזה היה משהו פולני מאוד. כי הוא היה פולני מאוד בכל התנהגותו. כמו הפולנים הישנים ההם שבאו ללבנט לבנות בה את וורשה מחדש.
 אני מוניק. תמיד קיוויתי שאמצא איזו שחקנית צרפתייה חשובה שקראו לה מוניק ולא מצאתי. אין מוניק מפורסמת מאוד. אני, אני אהיה מוניק הראשונה. 
ושלא תחשוב שאני נשי או אישה או שום דבר כזה. זה רק משהו ביני לבין עצמי ובתוכי. אני לא פחות גבר ממך. במסיבות אני לובש שמלות ובמיטה אני דופק גברים. מתאים לך?
 הגלריה הייתה ריקה. נכנסתי רק מפני שהיה בחלון הראווה איזה כתם צבעוני, ציור שמשך לי את העין. הסתובבתי בין התמונות ולא ממש התרשמתי. לא בגלל הטיב, ראשי, עיניי ולבי לא באמת היו מחוברים לציור. אבל רציתי להתחבר לרגע, אז הסתובבתי בין התמונות שוב ושוב.
 הבחור שעבד שם עקב אחרי נתן לי זמן ומרחב אך בסוף כשנעצרתי מול איזו תמונה ניגש " אתה לא מאלה שקונים. כי אם כן, זו לא ממש התמונה הכי טובה של הצייר הזה, יש יותר טובות" 
גיחכתי, לא, אני לא קונה תמונות, פעם הייתי עושה אותן בעצמי. "אז אתה מאלו" איזה אלו שאלתי, "אלו שקשקשו קצת על בד וחשבו שיהפכו את עולם האמנות" מעניין שאף פעם לא חשבתי על זה לעצמי. לא כך.
 " אני לומד בבצלאל" אמר לי. נו, אז אולי תהייה אתה אמן גדול פעם, אמרתי ורציתי ללכת. אני הולך לשם לצייר גברים ערומים, אמר וגיחך, נראה לי שזה היה יכול לעניין גם אותך, אך ידעתי שזה לא נכון, הוא לומד בשביל להפך לצייר אמן. 
אני לא מצייר גופות, אמרתי. חבל, הייתי מתפשט בשבילך אמר לי. ואז בחנתי אותו לראשונה. עבר הרבה זמן מאז מישהו הציע לי את עצמו. מבט פגש מבט והבנה חסרת מלים נוצקה באוויר שנעשה סמיך מאוד בגלריה הקטנה. 
מוניק סגר את הגלריה,אליך או אלי שאל. והלכנו אליו. ברחוב בחנתי את גופו בזווית העין, את הליכתו. חולצתו הצמודה מאוד לא השאירה הרבה מקום לדמיון. היה לו בית חזה נאה ביותר מה שגרם לחשוב שגם החלק המוסתר על ידי מכנסי הפיל המתרחבים שלו יהיה נאה לא פחות. הוא קצת פחות גבוה ממה שנראה לעין, נעלי הפלטפורמה הגבוהות מוסיפות לו כמה סנטימטרים. 
בחדרו השכור באחד מבתיה המודרניים יותר של ירושלים הרגשתי חופשי יותר. לא היה שום דבר שיזכיר לי זמנים אחרים, אנשים אחרים. מוניק העסיק אותי מכדי להיכנס למחשבות וזיכרונות. אחרי שהתקלחנו יחד ומיששנו היטב אחד את השני משך אותי למיטה. והייתה לנו רבע שעה נעימה ביותר של ליטופים ליקוקים והתגלגלויות של אחד מעל ומתחת לשני. עד שניסה לסובב אותי שוב בכוונת חדירה. סירבתי.
 הוא הסתכל בי מחדש, בחן במהירות את המצב ולחש לי באוזן זה בסדר אם נמצוץ אחד לשני וגם זה היה קצת חדש לי. אגון מצץ לי כמובן, אך לא התעקש שאחזיר לו באותה מטבע. לעתים לרגע עברתי עליו בלשוני. 
אתה לא יודע שום דבר על סקס, מאוד עצור מינית כל כך לא מגוון. איפה היית עד עכשיו, מי לימד אותך? מי אימן אותך? אמר מוניק בצחוק. הייתי שמח לעזור לך להשתחרר אך לא נראה לי שתתן. וידעתי שכבר שמעתי את הטענה הזו קודם. בסופו של דבר התקלחנו שוב יחד והיה נעים מאוד. נוצרה אינטימיות מיוחדת כשסיבנתי אותו והוא אותי. שם נתנו לאצבעות לחקור אחד את השני.
 אתה די מוצא חן בעיני בכל זאת אמר לי. מזמן לא פגשתי גבר מהסוג שלך. אני כנראה מסתובב יותר מדי עם הומואים. ואני בכלל לא, חשבתי לי. טוב, אז נוכל להיות אחיות ולצאת לצוד יחד ילדות קטנות לזיונים. אני בטוח שגם שלישיות עוד לא עשית בחייך. כמה יש לך ללמוד, אלוהים. אבל אם אתה תהייה תלמיד טוב כמו שאני מורה טוב לא יעבור הרבה זמן ותיהפך לפרוע מאוד. צחקנו שנינו.