בננות - בלוגים / / הדרך קורמאק מקארתי
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

הדרך קורמאק מקארתי

לא קראתי את הספר כשרק יצא לאור. שיבחו אותו לאין סוף. חברים אחדים הזהירו אותי מפני הדיכאוניות שבו. החלטתי לחכות קצת. אבל עכשיו כשהוא מועמד להיות ספר השנה או ספר העשור, או כל בחירה שכזו החלטתי לחזור בי ולקרוא אותו. 
אבא ובן הולכים לבדם בעולם אפוקליפטי. הולכים על כביש בין מדינתי בעולם שהמדינות נמחקו ממנו. הנוף נמחק. הצבעים נעלמו הכל מכוסה אפר והצבע היחיד הנראה לעין הוא אפור. אפילו השלג היורד אפור. 
כבר אחרי כמה עמודים עלו בי אסוציאציות לכמה דברים. האחד ספר נפלא "ארץ סהרורית" של מיא קואוטו שפורסם לפני כמה שנים ועליו דיברו פחות. אולי מפני שהוא מתרחש במוזמביק ולא באמריקה. גם שם איש מבוגר וילד שנמלטו מאיימי מלחמה צועדים.
 
"במקום ההוא המלחמה הרגה את הדרך. רק הצבועים השתרכו בשבילים, נברו באפר ובאבק. סוגי עצב שמעולם לא נראו כמותם התערבבו בנוף, בצבעים שנדבקו אל הפה. צבעים עכורים, כל כך דהויים עד שאבדה להם קלותם, צבעים שניטלה מהם החוצפה שבפרישת כנפיים על רקע הכחול. כאן נהיו השמים בלתי אפשריים. ואלה שנשמה באפם התרגלו לקרקע, למדו לקבל את המוות בהכנעה. הדרך הנפתחת כעת לעינינו אינה מצטרפת לשום דרך אחרת. היא יותר עזובה מן הדורות הקודמים, נושאת לבדה את המרחק כולו. בשוליה מרקיבות מכוניות שרופות, שרידים של מעשי ביזה. בסוואנה מסביב רק עצי הבאובב מביטים בעולם הנובל" 

פסקה המזכירה מאוד את הדרך, כמעט אחד לאחד. 
אסוציאציה נוספת שעלתה בי די מהר הייתה לסרט מקס הזועם שבו מתנהל אדם בעולם אחרי סוג של שואה. (לא שהפרטים זכורים לי בדיוק) מכיוון שהסרט ההוא היה צבעוני מאוד בולטת מיד פלטת הצבעים האפורה של הספר הזה. וכאן אפילו לא תהייה לנו הנחמה בדמותו של מל גיבסון הצעיר היפה חשוף הגוף והשת.
 אב ובנו הולכים בסוג של ישימון כשהם גוררים אתם עגלת קניות בה נמצאים חפציהם המעטים.
לא רק הנוף אפור. גם האור אפור. וכאן נכנס לראשונה תיאור שיהפך לחשוב אחר כך "ארץ חסרת אל". 
יש להם משקפת לסקור את המרחק ולאב יש אקדח ובו רק שני כדורים. 
ועוד אסוציאציה המתחברת לאין טבע בו הם הולכים, הסרט "אדם בעקבות גורלו". גם הוא מסע של שניים ברחבי אמריקה, אז עוד מלאת צבעים ונוף אך גם שנאה וצרות מוח.
 הדרך עומד לכאורה ממול למסורת אמריקאית הצבעונית והפכה להיות זו שבניה וצבעיה נמחקו. 
לעתים נראים להם שרידים של עיר מרחוק, איך אין בה חיים וכולה כמו מתווה מצויר בעפרון פחם. אין מה לראות. 
אלא שלעתים הם ימצאו בערים החרבות איזו קופסת שימורים. 
הספר כתוב בעיקר דרך קולו של האב, אך קולו של הילד נשמע לעתים. ילד עגום שאיננו זוכר עולם אחר. אנחנו הולכים למות שואל ילד את אביו. 
ימים ושבועות הם הולכים. ביום אפור ובלילה שחור משחור. האב חולם חלומות המספרים מעט מעברו הייתה אישה. היה תיאטרון והייתה מוסיקה. החלומות מלאים צבע. כך אולי יקרא לך המוות. כשאתה חולם על העבר וויתרת, אומר לעצמו האב. 
בסופרמרקט בקצה עיר האב מוצא פחית קולה. הבן שותה בפעם הראשונה וכנראה היחידה בחייו. הוא מגלה הנאה יחידה. למצוא פיסת עיתון ישן עם בעיות ישנות שהיו חשובות פעם. 
לרגע נראה צבע, אך הוא צבע אש שריפת יער רחוק. מחזיר זיכרונות. וצבע האש שלהם. בדרך הזאת לא שומעים קולות של אל. איך מבדילים בין מה שלא יהיה לעולם לבין מה שלא היה מעולם. 
כל הזמן אני צריך להשגיח עליך אומר הילד. האם אצליח לעשות את זה שואל האב את עצמו. ואנחנו יכולים רק לנחש מה לעשות. והוא מספר לילד סיפורים על אומץ ועל צדק. 
הילד שואל. מה. מה זו מדינה. כמה זמן ימשיך הכביש להיות כשכבר אין מי שישתמש בו. 
אחת השיחות האחרונות עם אשתו, כשעוד היו להם שלושה כדורים באקדח. הם יבואו היא אומרת. יאנסו אותי, יאנסו את הילד, הם יהרגו ויאכלו אותנו. יותר טוב שאלך אתו. המוות לא מאהב הוא עונה לה. לא הולכים אתו. נשים חולמות בסכנה האורבת לזה שהן מטפלות בו. גברים חולמים על סכנה. יהיה לך זיכרון לטפח אמרה והלכה. 
בלי להגיד שלום. בכדור הראשון הוא השתמש להרוג מישהו שגילה אותם ורצה להרוג את הילד. 
הילד הוא כמעט רק נוכחות מדבר מעט ואין בו כמובן שום משובת נעורים. מוניתי על ידי אלוהים לשמור עליך. מה שלא קרה או יקרה, אנחנו הטובים.
 הוא עושה לילד חליל מקנה קש. הילד מחלל מוסיקה משל עצמו. המוסיקה האחרונה על פני כדור הארץ, כנראה. 
הכל הולך ונשכח. דברים נשכחו. צבעים. דברים שאפשר לאכול. דברים שאנשים האמינו בממשותם. 
עכשיו הוא צריך ליצור טקסים חדשים. הניב המקודש נזנח.
 הם מוצאים מעט אוכל בבתים הרוסים. מרחוק נראים לעתים אנשים אחרים. סכנה. והילד, רק דבר אחד מעסיק אותו. אנחנו הולכים למות? הוא שואל מדי פעם. אין אוכל, מזה מתים. 
בינתיים הוא משתעל דם ויודע שזמנו למות קרוב. הבתים העזובים בדרך נבזזו מכבר בדרך כלל. ריקים ובכל זאת מסוכנים. עוד אנשים מחפשים מחסה. האחרים הם הרעים. מסוכנים. שהפכו אחרים לאוכל. קניבלים. הם הטובים ולכן גוועים ברעב רוב הזמן.
 בדרך משלו מזכיר הספר סדרת טלוויזיה אנגלית ששודרה לא מזמן על עולם שרוב בני האדם מתו בו מנגיף מסתורי, הנשארים מסוכנים אחד לשני. כך אנו מתארים לעצמנו  את עצמנו כשנופלת שכבת התרבות וחיינו בסכנה.
 אנשים תמיד התכוננו למחר. מחר לא התכונן לקראתם הוא אפילו לא ידע שהם שם. אומר להם זקן חצי עיוור שהולך גם הוא על הדרך. 

"איך היית יודע אם אתה האדם האחרון על האדמה לא היית יודע. זה היה פשוט מה שהיה. כשאתה מת זה כמו שכל השאר. מתים גם. אני מניח שאלוהים היה יודע. אין אלוהים לא? אין אלוהים ואנחנו הנביאים שלו……… כשכולנו נסתלק לא יהיה כאן אף אחד פרט למוות, וגם ימיו יהיו ספורים. הוא יהיה על הכביש בלי שום דבר לעשות ובלי אף אחד לעשות לו את זה. הוא יגיד, לאן הלכו כולם. וזה מה שיהיה. מה רע בזה?" 

הם הולכים. אב ובנו. נזכרתי בעוד ספר תוך כדי קריאה. בסוף שנות החמישים כתב סופר פולני יז'י אנז'ייבסקי ספר בשם "שערי גן עדן". הוא עסק בעובדה היסטורית לא ברורה על מסע צלב של ילדים שאולי כן אולי לא התרחש במאה השתיים עשרה. אנדז'ייבסקי מתאר את הילדים. האגדה מספרת שהם נעלמו ואיש איננו יודע מה קרה להם. הספר מסתיים במשפט "והם הלכו כל הלילה" . אם תרצו הדרך היא סוג של מסע צלב. הילד הוא סוג של קדוש תמים. הוא יודע שהוא נושא את האש. אמונה עתיקה. 
אם תרצו, אבא קוראז' של אחרי האסון. לא יודעים מה היה האסון. לא יודעים בן כמה הילד. הם כבר הולכים שנים. הילד הנוגה לא זוכר עולם אחר. לא יודעים מה קרה לעולם.
 יורד גשם כל הזמן, אך האם זה חורף או חלק ממה שקרה כשהשמש כמעט נעלמה. 
לאורך כל הדרך סימנים שהייתה שרפה, שהכול נשרף כשקרה מה שקרה. הם הולכים לכיוון הים.
 בסרט 400 המלקות הנער גיבור הסרט רוצה לראות פעם את הים. הוא בורח ממוסד העבריינים הצעירים ורץ רץ. כשהוא מגיע לחוף התמונה קופאת. סוג של הפיאנד. כאן הילד רצה לראות את האוקיינוס, בתקווה שהוא עוד כחול. כשהם מגיעים גם האוקיאנוס אפור לחלוטין.
 לא פשוט ולא קל לקרוא הספר הזה. אני מבין למה יש כאלה שנבהלו מהדיכאון, מחוסר התקווה. אז אולי כן צריך להזהיר מראש. צריך סוג של אומץ. אבל הספר נפלא כל כך שכל מה שאגיד עליו רק יוריד מערכו.

11 תגובות

  1. בראיון על הספר אמר מקארתי שהוא כתב אותו כי הוא רוצה שאנשים יעריכו יותר את מה שיש להם. לרקע האפור והחוסר המוחלט אפשר להעריך יותר פחית קוקה קולה.

  2. ספר גדול, למרות שהיה קשה לי להתמודד עם הדיכאון, שזו הגאוניות שבו, האפוקליפטיות שחונקת אותך פיסית, עד שאתה חי עם ערפל אפור בעיניים, נושם פיח. אבל חי את הסיפור הזה עד תומו.
    סיפרות גדולה, מאוד רחוקה מהסיפרות הישראלית שקראתי לאחרונה. אנחנו בישראל יכולים לגרד את קרסוליו של מקראתי, אפילו לא לגרד. משקל נוצה ישראלי קראתי לאחרונה, לצערי.
    הסיפורים הישראלים שקראתי לאחונה עסוקים בלהתנחמד לקורא, כמו אסף שור שכאילו מתחכם במחשבותיו, וכותב 'אחרת', מורד במבנה הקלאסי של הרומן, אבל בסופו של דבר הקורא מקבל פטפות מייגעת במשקל נוצה.
    וכשזה לא במשקל נוצה, כמו הביוגרפיה של עוז, 'סיפור על אהבה וחושך', אתה מקבל הר של חשיבות עצמית, הכתיבה טובה אומנם, וישנם קטעים מרגשים ויפהפיים, אבל מרוב חשיבות עצמית עוז לא עורך את עצמו ואתה קורא שש מאות עמוד שמתוכם היה צריך לפרסם שלוש מאות מקסימום. חזרות על גבי חזרות על גבי חזרות.
    איפה האלגנטיות החכמה, החריפה של מקארתי? עוז צריך עורך בדחיפות כי הוא יורה לעצמו ברגל עם הארכנות הטרחנית והמייגעת שלו.
    מה לעשות, בסופו של דבר בכדי לכתוב צריך נושא משמעותי ותועפות של כישרון כתיבה.
    ומעטים הגאונים.

    • האנטר ברח לי לפני ההגהה, דמיין כאילו הגהתי, תרגיל מודרך לשבת.

    • יש ספרים שאסור להשוות לפיהם שום ספר אחר. וזה אחר מהם.
      אני לא בטוח שמקורמק כתב עוד אחד ברמה הזאת.
      זה קורא פעם בחיים כנראה

      • חשבתי באמת על עניין ההשוואה, משום שאלה סוגות שונות, והחלטתי להשוות.
        כי הקריסטליות החכמה של הכתיבה שלו צריכה להילמד על ידי סופרים אחרים, גם אם הם כותבים ביוגרפיה, כפי שעוז כתב. הדיוק שלו, הניקיון הזה שבו מעט מילים מחזיקות עולם שלם שנחרת בקורא.

  3. אולי גאוני וכו, אני נתקעתי באמצע..בכל אופן דמויות צריכות ליצור אצלי איזו שהיא אמפטיה כדי שאמשיך להתענין בגורלן, כנראה אני שטחית מדי.{נ.ב. גם אצל עוז נתקעתי באמצע}

  4. איריס אליה

    רשימה מרתקת על ספר מערער וגאוני.
    התקווה לצבע לקחה אותי לביבי סאגס של טוני מוריסון, מתוך "חמדת". רק שהסיפור הזה, של מוריסון, לא אפוקליפטי אלא כמעט תיעודי היסטורי, מה שמחזק את תחושת הטילטול והעירעור.

    • לאיריס אליה, גם אצל מוריסון יש פטפטת מייגעת, וחזרות על חזרות על חזרות, גם בנושא המרכזי שנטחן דק דק, וגם בתיאורי הפנטזיה ההזויים שממחזרים את עצמם, ואחרי 200 עמודים ההתקדמות אפסית והקורא מורט את גבותיו ומעופף עם אכזבתו. הנובל לא שיכנע. אצל עמוס עוז, בין החזרות, יש הרבה קטעים נהדרים ומרחיבי לב שמקפיצים את הקורא הלאה בתקווה.

      • איריס אליה

        מוריסון ענקית בעיני. מ"חמדת" לא הייתי מנפה אפילו פיסקה. (לא שקראתי כל כך הרבה שלה, רק שניים.) אבל אתה יודע, על טעם וריח וכו'… אבל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב זה שקוראים.הייתי אומרת שזה פותח את הראש בלי חדר מיון.
        בכל מקרה עכשיו אני הולכת לנפות פיסקאות מהספר שלי… כדי שלא תכתוב עלי אחר כך פטפטת מייגעת…
        שבוע נפלא.

  5. רשימה יפה מאוד. נתרמתי. אני מאוד אוהב את הרומן הזה. בעיקר אהבתי את ההשוואות ליצירות ספרות אחרות שעליהן רק שמעתי. שבוע טוב, רני.

  6. ספר מדהים. קראתי בנשימה עצורה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן