חוה. (הייתה מלחמה פרק ז.)

 הדלת נסגרה מאחריה בעדינות, בשקט. קפיץ הדלת דחף אותה בביטחון ובכוח. היא נעצרה לרגע. ידה על הידית שלא היה לה צורך להשתמש בה. ירדה את שלושת המדרגות שלפניה. נעצרה שוב, עדיין בתוך חדר המדרגות. הרחוב מלפניה היה חם ולח, בחדר המדרגות הייתה אפלולית כלשהי. צללים רכים, ארוכים, קרירים. 
היא עמדה, ידה אוחזת במעקה המדרגות. אישה מהוהה, דהויה. היא הרגישה מנומנמת, כבדה, כבויה. 
בפתאום הסתבר לה שאיננה שולטת בתנועותיה בכל מאת האחוזים. לא כמה שהייתה רוצה. קשה היה לה להתרכז. לא ידעה לרגע מה עליה לעשות. מה היא רוצה לעשות. ידעה רק שאיננה רוצה לצאת לרחוב המהביל הלוהט והבוהק. 
הביטה לאחור על הדלת שזה עתה נסגרה מאחריה. לא, לשם היא רוצה לחזור פחות מכל. 
אוגוסט. אמצע הקיץ. חם. לח. הרגישה בזעה הזולגת, זוחלת לה, נוזלת פלגים פלגים לאורך גופה כולו. שמלתה הזולה נדבקה פה ושם לגופה. מתחתלת פה ושם מסביב לרגליה. מגרות את ירכיה המזיעות וגורמות לה לגירוד. לא הייתי צריכה ללבוש תחתונים סינתטיים חשבה. בכלל, יכולתי ללכת לרופא בירושלים, לא הייתי צריכה לרדת לתל אביב. 
הפחד מרופא בירושלים היה טיפשי. אחר כך חזרה במחשבתה שוב לתחתוניה הסינתטיים. המושג תחתונים סינתטיים בידח את דעתה, ומכוח רגע זה יצאה מחדר המדרגות המוצל למדרכה שטופת השמש והמסנוורת. 
חום, הסנוור, השאון הפתאומי, כל אלה עצרו אותה שוב. כוח החלטתה הספיק לה רק לאותם צעדים ראשונים, לצאת. 
כעת עמדה שוב מבולבלת מבלי לדעת לאן לפנות בעיר כמעט זרה לה. נשענה על גדר נמוכה. לא חשה התרגשות מיוחדת. לא חשה מאומה. 
היא אספה את שאריות כוחה והגיעה לתחנה המרכזית. נשרכת לאורך רחובות ארוכים מדי, חמים מדי, מהממים. את הדרך חזרה לירושלים לא זכרה. במרכז העיר נעצרה לשתות דבר מה קר. לא רצתה עדיין לחזור הביתה. אך מה הלאה לא ידעה. 
אישה נהדרת, מטופחת, שהחום כאילו איננו מגיע אליה יצאה מן הבית ממול. היא הביטה בה והלכה לכיוון אותה כניסה ממנה יצאה האישה. שלט צבעוני מעל לאותה כניסה צד את עינה. צללית של גוף אישה וכמה מלים. לא הצליחה לקרוא את המלים מהצד השני של הכביש. חצתה את הכביש. השלט אמר " מכון לשיפור הליכות וחן". מבלי לחשוב הרבה נכנסה לתוך המכון. 
פקידת הקבלה הסתירה חיוך נבוך. היא הייתה רגילה בנערות ובנשים צעירות יפות ויפות פחות. תמיד ניסתה לנחש מי מהן מבקשת קרירת זוהר, מי חולמת על דוגמנות, כוכבות זו או אחרת. מי מהן באה לשפר את עצמה, את נימוסיה, בגלל נישואין חשובים או תפקיד ממשלתי. לכל אחת מאלה יש דפוסי התנהגות משלה. כל אישה והפרט הקטן המסגיר אותה. השאלה המיוחדת. לרוב הייתה מנחשת נכון. והנה, אישה דהויה זו, דהויה היה התיאור ההולם, נכנסה ומעמידה סימן שאלה. מה לה במכון לטיפוח החן? עכשיו? איפה הייתה כל השנים? מה השתנה בעולמה שזה הפך להיות חשוב. 
חוה התיישבה בכבדות ובחוסר חן בכורסא המבריקה הצרה המתכתית מול הפקידה הצעירה בשמלה הצבעונית הקצרצרה. ולרגע התעוררה בה הערכה לצעירה זו. העריכה את שלמות איפורה, צורת ישיבתה. אך זו כבתה רגע אחרי שהתעוררה. אחרי רגע של שתיקה באה במבוכה כשהנערה הזוהרת הזו ממול שאלה באדיבות מסויגת, כן? כן מה? חשבה חוה. הייתי רוצה ל…. מה בדיוק הייתי רוצה? מה עושים כאן בעצם. לומדים? 
הרגישה שהיא מסמיקה ומבוכתה גדלה. למרות היובש הירושלמי החלה מזיעה שוב. הייתי רוצה להירשם, פלטה במהירות. הייתי רוצה ללמוד, אמרה בסוף בלחישה. מתי מתחילים הוסיפה במהירות. הפקידה באה במבוכה גם היא. לא ידעה להחליט אם האישה מולה מטורפת שקטה או סתם מבולבלת שטעתה בדרכה.
 הושיטה לה כרטיס למילוי פרטים בלי להוסיף מלה. חוה לקחה את הכרטיס המושט לה. את העט המוצעת לה לא ראתה. במהירות הורידה ראשה והחלה מחטטת בעמקי תיקה הגדול, מחפשת אחרי עט ויחד עם זאת לעשות סדר במחשבתה. ניסתה לשחזר בזיכרונה את מאורעות היום במהירות. 
עד לכניסתה לרופא היה הכל נהיר לה. שפיר. ידעה שהיא חולה. ידעה שמחלתה אנושה עוד לפני שאמר לה הרופא. אך היה משהו בצפייה בחדר ההמתנה שהרדים בה את כל תחושותיה ואחר כך, קולו של הרופא שכיבה בה את שארית ערנותה כשאמר בקרירות, מתוך הבעת צער רשמית לכאורה, לא אישית מדי, שזה הסוף שלה שמתקרב. זכרה שכשיצאה מחדרו הושיטה לו בפתאום יד לפרידה. לא עשתה זאת בפעמים הקודמות. נדמה לה שראתה מבט הפתעה בעיניו, כשלחץ את ידה. כעת התביישה קצת בתנועה זו. 
עכשיו יושבת מולה אותה פקידה קטנה, בצבעים לוהטים, ומסתכלת בה באותו שקט קר, בוחן ומביך. מצאה את העט, ואז ניגשה לקרוא את הכרטיס ולמלא אותו. את שמה מילאה מיד, מבלי לחשוב רגע. השאלה על גילה הביכה אותה מחדש. לא זכרה אותו במדויק, חמישים ותשע או שישים והאם שנה יכולה לקבוע אם יקבלו אותה ללימודים. 
מזמן כבר לא חשבה על גילה בממשות ותמיד באה במבוכה כשנשאלה בפתאומיות. אף פעם לא זכרה אם נולדה בשנה זו או זו שלאחריה. תמיד הבטיחה לעצמה לבדוק בתעודת זהות ותמיד שכחה.
 כתבה שהיא בת שישים ולרגע נראה לה שזה אצילי יותר מאשר חמישים ותשע. הפקידה שעקבה אחריה בעיניה אמרה "את משקלך וקומתך נמלא אחר כך כשתשקלי ותמדדי". רצתה להגיד לה, לפקידה שלא כדאי לדייק כל כך בפרטים, ממילא היא הולכת למות, אך לא אמרה כלום באותו רגע.
 היא הרגישה שזה ישמע טיפשי להכריז זאת בפתאומיות במקום הזה, המלמד חיים טובים, ומלבד זאת נערה זו נראתה כל כך רחוקה מעצם המושג מוות. 
היא ניסתה לא לחשוב על המושג, מאז יצאה מאצל הרופא. היא התמלאה הרגשה שלא ידעה להגדירה, בין פחד לעצבות. 
הנערה הורתה לה לסמן את המשבצות הריקות לפי הצורך ולפי רצונה. הפכה את הכרטיס. החלה קוראת לאט לאט את השורות הכתובות ליד המשבצות הירוקות, ניסתה להתרכז בכתוב. לרדת לעומק הדברים. להבין. 
נימוסים והליכות הבית, כן, כאן לא הייתה לה בעיה. נימוס תמיד נראה לה חשוב. יותר מזה. התעורר בה פרץ רצון עז ללמוד נימוס. כמה רצתה להיות נימוסית עכשיו. מיד. עדינת הליכות, להיות אישה, גברת, מעודנת. הליכה על מסלול נראה לה משפט סתום. חידה ללא מובן. רצתה לסמן רק מתוך סקרנות, אך חשבה, ומה אם זה משהו מטופש מדי בשבילי, אולי תצחק ממני הקטנה הזאת עם ציפורניה הארוכות. איפור. איפור לתצוגות, איפור קולנועי, לצילום. כאן לפחות ידעה במה המדובר. 
היו עוד שורות. היא חזרה וקראה אותן שוב והחליטה שנימוסין והליכות חברה, את אלה תבחר. לרגע נראתה נבונה בעיני עצמה. ברכה את המקרה שהביא אותה לכאן. מלאה את המשבצת בביטחון והושיטה את הכרטיס חזרה לנערה ללא מלה, עם צל של חיוך בזוית פיה. גם זו לא אמרה מלה, ישבו רגע והתבוננו אחת בשניה. 
חוה חשה שחיוכה הולך ונמחק. המבוכה הגדולה שלה חוזרת ומשתלטת עליה. הנערה הפכה את הכרטיס הלוך וחזור ולא ידעה מה לומר. חוה הרגישה מטופשת במקצת ולא ידעה כיצד לצאת ממבוכתה ההולכת וגוברת. יחד עם זאת חשה באיזה קיפאון. שעמום מהמצב הבלתי משתנה. ניסתה שוב להיזכר מדוע נכנסה לכאן ודמותה של אותה אישה מטופחת שיצאה מכאן לרחוב עלתה בה בבהירות מעוררת קנאה. הנערה מולה הפסיקה להפחיד אותה. ילדה קטנה בצבע ומסכה. 
לבסוף שאלה, האם אני צריכה להביא אתי משהו? איזו תעודה?. הנערה לא הבינה בדיוק, מה? שאלה בהתעוררות, מה? להביא? חזרה, נאחזת במלה, הה, כן, כמובן, את צריכה להביא מגבת, וכן, כסף. עכשיו עלתה הנערה על המסלול המוכר לה היטב. השמיעה את התנאים בקול מאומן. חוה קבעה לעצמה להתחיל מחר ויצאה. 
חזרה לרחוב שלהט לה שבעתיים אחרי הישיבה במשרד ממוזג האוויר. הלכה לה לאיטה, בוהה ומהורהרת מבלי קשב לרחוב. הרגישה כיצד היא מטשטשת והולכת, נאטמת והולכת. הגיעה לרחוב מגוריה. 
כשחלפה ליד חנותו של הירקן נתחשק לה פרי מתוק, כזה שלא טעמה מזמן. נכנסה ובמין עדנה של גברת הורתה לו לשלוח לה לביתה כך וכך מיני פרות. הירקן הביט בה בתמיהה. את בטוחה גברת גולדרוביץ? מעולם לא קנתה יותר מכמה ירקות זולים, עונתיים. פרות נהגה לקנות לעתים רחוקות, וגם אז רק מארגז השאריות. על משלוחים הביתה לא חלמה אף פעם. הנהנה בראשה, והוסיפה בקול מתנצל אני עומדת ל… לא גמרה את המשפט. הרגישה מחנק מוזר בגרונה. הירקן לא שמע ממילא והנהן לה בראשו, לבריאות, אמר לה והיא יצאה. 
פתאום נדמה לו לירקן שם בין המאזניים שאמרה לו שהיא הולכת למות. יצא אחריה, רצה לשאול, לוודא. ראה אותה נכנסת כבר לחצר של ביתה. וודאי טעיתי, חשב, וודאי אמרה משהו אחר. אולי התכוונה להגיד שהיא מתה על פירות, מתה מחום, אומרים כך לפעמים, לא מתכוונים ממש, זה רק מטבע לשון. היה חם.
 חוה נכנסה הביתה. הבית החשוך היה קריר. נכנסה למטבח האפלולי, המקרר היה ריק כמעט. שתתה כוס מים וחשבה, כמה כוסות כאלה עוד אחזיק? איך מחזיקים כוס נכון? בנימוס? בעדינות? עכשיו כבר אדע, מגוחך, עכשיו, כשאני…. וקטעה את מחשבתה. נכנסה לחדר האמבטיה. הביטה בראי הקטן ואמרה בקולך רם, אני עומדת למות. הביטה עוד ורצתה לראות את פניה בברור יותר. הדליקה את הנורה העירומה שמעל לראי וראתה שבילי דמעות בפניה. לא זכרה כלל מתי בכתה, וכשחשבה על בכי שלא זכרה פרצו שוב שתי דמעות מתוך עיניה. 
אז זו לא זעה, חשבה. אני הולכת למות, חזרה ואמרה בקול. למות, הוסיפה בשקט. למות. כיבתה את האור והלכה למיטתה. חשה בעייפות. חבל שלא לקחתי את הפרות אתי, חשבה. מתי כבר ישלח לי אותם כבר. 
התיישבה על המיטה בכבדות. הפליטה אנחה קצרה, מרה, חנוקה. יבבנית. ונשכבה. שילבה ידיה מסביב לכתפיה כאילו חבקה את עצמה. שכבה כך בעיניים בוהות, מחשבותיה תהו באי שם רחוק, ולאי שם זה נפלה שנתה הכבדה. היא לא הרגישה כלל כשנרדמה. התעוררה לאחר כשעה. בחדר עמדה אפלולית. התיישבה בכבדות. היא שמעה את הנקישה על הדלת. דשדשה בפליאה, מי זה יכול להיות. פתחה את הדלת, במסדרון החשוך עמד נער לא מוכר עם חבילה בידו. גברת חוה, הפרות שלך. סליחה, פשפשה בכיסה הושיטה לו שטר קטן שמצאה בו. אני יכולה להפסיק לחשב, אמרה לעצמה. הנער נעלם. כן, אין טעם לקמץ יותר, לחסוך, לחשב. 
היא חזרה פנימה, למטבח, שטפה את הפירות. לא רצתה להדליק את האור. התיישבה על כסא ונגסה באגס. הוא היה חסר טעם. אולי בגלל שאני חולה, חשבה, אולי זה משפיע על חוש הטעם. אולי הם כן טובים, אני רק לא מרגישה. אביא אותם אחר כך לרם. חשבה. הוא ייהנה. 
חשה את הדמעות עולות שוב בעיניה. המחלה. אלך לרם. לא אספר לו, חשבה, סתם נשב נפטפט אולי, אולי נספר סיפורים. להעלות זיכרונות, אולי בפעם האחרונה. 
יצאה ונעלה מאחריה את הדלת, חשה בקרירות הידית. המפתח קיבל משקל שלא היה לו קודם לכן. ירדה במדרגות בלי להדליק את האור. אחרי כל השנים הללו אני צריכה להכיר כבר כל מדרגה. דלת חדר המדרגות נטרקה אחריה ברעש. את זה וודאי ילמדו אותי לעשות יפה, לא לטרוק דלתות. אהיה מנומסת. אמות מנומסת.
 שוב עלו הדמעות בעיניה. ירדה מן המדרכה לכיוון חצר. מרחוק כמו שני צלבים נראו לה מתקרבים אורות, שככל שהתקרבו הפכו להיות כוכבים בעיניה הדומעות. עוד קרן ועוד קרן אור נשברה בדמעתה ונוספה לכוכב. היא חשה בחבטה. בכאב חד. היא צעקה. צעקה אחת. היא צללה. זה היה הסוף. בלי סרטן. בלי נימוס. כמה אגסים התגלגלו על הכביש.