בננות - בלוגים / / בדרך הביתה. תומר היימן
קראתי ראיתי
  • דן לחמן

    הייתי שותף לעריכת המגזינים של אגודת הלהט"בים.   עבדתי עם עמוס גוטמן על התסריטים לסרטיו הקצרים "מקום  בטוח" ו - " נגוע" הקצר (שאינו דומה לנגוע הארוך). ב"מקום בטוח" הופעתי לרגע. עבדתי עם רון אסולין על תסריט הסרט "צל אחר". פעילותי החברתית האחרונה, מחוץ למסגרת האגודה, הייתה הקמת "מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית".   אני סוקר תרבות. אני כותב גם פרוזה משלי. אינני רואה את עצמי כמבקר, לא מנתח, לא מסביר. רק עוזר לתת טעימה של ספר, הצגה או מה שאני כותב עליו.

בדרך הביתה. תומר היימן

בימים אלו עולה ביס דוקו הסדרה הדוקומנטרית החדשה בדרך הביתה בת שמונה פרקים. 
סדרה שנעשתה על ידי תומר היימן. נעשתה כי היא לא ממש תוכננה מראש להיות כזאת. 
היימן מצלם חומרים שנים רבות וכעת החליט לערוך ולהפוך אותם לסדרה. 
אני לא רוצה לחשוב כמה שעות צפייה מחדש ואחר כך עריכה השקיע היימן בחומרים הרבים הללו. 
היימן מוכר היטב כבמאי דוקומנטארי. הוא איננו מאלו שנושא או סיפור מעניין אותם ויוצאים במסע גילויים. היימן הוא דוקומנטריסט המביא מחוויותיו שלו אל הבד.
 ברפרוף קל, "תומר והשרוטים" עקב אחרי קבוצת נוער מצוקה אותה הדריך תומר באזור. ב-בובות של נייר עקב אחרי חבורת פיליפינים שעבדו ביום כמטפלי קשישים ובלילה הפכו להיות נשים והקימו להקת דראג. בשני הסרטים הללו תומר היה אחד המשתתפים. אמנם המספר אך לא הגיבור הראשי אלא בהחלט דמות בין הדמויות האחרות. 
את סרטו על אביב גפן לא ראיתי, אך את זה על עידן רייכל כן ראיתי. מעניין היה לעקוב אחרי העשייה בסרט. היימן יצא עם רייכל לתעד מופע של הפרויקט באתיופיה. תוך כדי עבודה הסתבר שרייכל מוסיקאי מעניין אך כאדם אין לו ואולי לא רצה להגיד הרבה. תומר הזיז את המצלמה לכיוון הזמרת האטיופית ( לבושתי שכחתי את שמה) והיא העניקה לו חומר מרתק. 
בסדרה החדשה בדרך הביתה הוא הגיבור הראשי.
 אפשר לנתח את הסדרה מכמה נקודות מבט. הסיפור המשפחתי, שהוא מאוד מעניין בפני עצמו. הסיפור האוטוביוגראפי שהוא מרתק בדרך אחרת, אותי ענינה בעיקר דמותו של תומר היוצר המשתקפת בסרט. 
תומר נולד בכפר ידידיה במשפחה בת חמישה בנים. אחד מהם הוא אחיו התאום. 
הוריו התגרשו והקשר המשפחתי המרכזי נשאר עם האם. אישה מרשימה במיוחד. אישה שבעלה עזב אותה, שלושה מתוך חמשת ילדיה נסעו לאמריקה ובנה הרביעי הומו. זו הייתה יכולה להיות טרגדיה סוחטת דמעות. היימן נזהר מסנטימנטליות יתר.
 צילום הוא חלק מחיי המשפחה. האב נהג לצלם את המשפחה. ומאוחר יותר תומר התחיל לצלם ומאז לא הוריד את עינו מהמצלמה. תומר מצלם הכל כל הזמן. לעתים זה ממש מביך. 
אפשר לדבר הרבה על הביוגרפיה ההומוסקסואלית של תומר כמו שהיא משתקפת בסרט. לנתח משמעויות, לבדוק קשרי אהבה המתחלפים כמה פעמים, ולשאול למה איננו מצליח לשמור על קשר. אך אותי ענינה יותר קומפולסיביות הצילום. כאן נכנס הנושא המרכזי של הסרט. קשר דרך המצלמה. המצלמה המנתקת את תומר מהעולם. 
אפשר היה לחשוב לרגע שענינו להנציח את חייו אך האמת שהמצלמה מעמידה אותו כצופה תמידי גם בחייו שלו. 
תומר ידע איך ייראה בסרט. הוא היה יכול לערוך אחרת. אני מניח שבין מאות שעות הצילום הנמשך הרבה שנים היה יכול לבחור חומרים מחמיאים יותר. 
צריך הרבה אומץ לב לפתוח את הסרט במשפט שאומר לו אחיו "אתה לא יודע לדבר עם אף אחד, גם לא עם בני הזוג שלך. זה קשור לזה שאתה אוחז מצלמה.. לא יודע לדבר." 
ואכן תומר מצלם. ונושא הצילום שלו הם פני האדם. צילומי תקריב המתקרבים לפנים עד כמעט אל מתחת לעור, כאילו היה רוצה לחדור עם המצלמה אל מתחת לפני הדברים. 
בחלק גדול מהזמן הוא איננו מכבה את המצלמה אחרי שנגמרה "סצנה" מהחיים. אנשים יודעים שמצלמים אותם וכמו שחקני קולנוע הם "לובשים" את פני הדמות, הם מחייכים מדי, יש להם הבעות פחות טבעיות, תומר ממשיך לצלם עוד רגע, שניות אחרי שמשחק הדמות נגמר, החיוך נמחה ובמקומו עולה הבעה אחרת, אמיתית יותר. האמת עצמה. בכל פעם שזה קורה על הבד הרגע הופך להיות מרגש ומפעים.
 סביבתו הקרובה התרגלה לכך שהוא מצלם אותם כל הזמן. גם אם אינם אוהבים זאת לרגעים, הם מקבלים את השיגיון הזה והתרגלו כבר לחיות מול המצלמה, אפילו הילדים הקטנים כבר התרגלו לדוד המצלם. כמה קשה צריך היה להיות להם ללמוד להיות אוטנטיים כשהם נבחנים ומונצחים בלי הפסקה. 
אביהם של הילדים קרא להם החמישייה הפותחת וייעד אותם לכדורסל. תומר לא אהב כדור סל. 
בהמשך יתגלה אביו כאדם פתוח מאוד, מקבל ולא שיפוטי. לטעמי כדמות מאוד מעניינת ומסקרנת, הייתי שואל אותו מאיפה הפתיחות המוחלטת הזו. אלא אין לו מספיק זמן מסך, אך מה שיש מרגש. בשיחה אחת הוא חושב שהמשפחה התפוררה כשעזב את הבית, אבל אז הוא מתקן, אולי התחילה להתפורר הרבה קודם כשנסעתי לחפש פרנסה בחו"ל. 
כילד שמע בכפר שהומו איננו גבר. גבר הולך לסיירת, וזה מה שעשה. תומר הוא בין החמישה עשר שסיימו מסע כומתה בהצלחה. 
צילומי החיילים העייפים, ישנים משתינים, עוד כשלא היה צלם מומחה מעידים כבר אז על הכישרון, על העניין שלו בפנים, ביופי הגברי. בגוף. ומשם מעבר חד. תומר מגיע לראשונה למועדון הומואי ומרגיש מייד בבית. מוזר, אבל בבית. אבל גם שם הוא ממשיך לצלם באופן קומפולסיבי. לרגע נראה לי שזו הדקה המבוימת היחידה בסדרה.
 יום הזיכרון מוצא אותו בכיכר, המצלמה שלו מתעכבת בעיקר על פניהם של גברים צעירים, הבעות שונות של אבל.
 תומר מצלם גם את הגברים אתם קיים יחסי מין, אני מניח שבסרט מופיעים רק אלו שהרשו להשתמש בצילום שלהם. 
כשתומר שואל אחד מהם נעשה אהבה? הבחור עונה בשאלה, תהייה אהבה עם נעשה אהבה? 
ארז אחיו התאום הוא זה המתקשה לקבל הן את הצילום והן את ההומוסקסואליות של תומר. הוא מטיח בו "החיים הם לא סרט דוקומנטארי. אתה כליון. לא משפחה, לא ילדים, אין שימוש בך. הטבע דואג שהומואים לא יעשו עוד הומואים. ( הוא שוכח שרוב ההומואים נולדו להורים סטרייטים במשפחות נורמטיביות כמו שלו) לא תשאיר אחריך כלום חוץ מכמה סרטים בינוניים." 
בועז, בן זוג שלו לאיזה זמן אוהב אותו באמת. בחור רב קסם. וגם הוא מטיח בו ברגע מסוים "אתה עושה מהחיים שלך סרט. מסרב להכיר בהשלכות. דוחף סיטואציות למצבים קיצוניים. מסרב להכיר שצד ב הוא בן אדם עם חיים ולא דמות בסרט". לא נותר לי עוד דבר להציל אומר בועז ועוזב את תומר הנכנס לדיכאון. 
את התגובות של תומר על הטענות המוטחות בו לא רואים, הוא לא מנסה להסביר, להתנצל, להתנחמד. הוא הולך עם הכעסים שהוא מעורר ולא מנסה להסתיר. 
באחת הסצנות המקסימות מראיין תומר את אחיינו בן השמונה או עשר, והילד אומר לו ברוב חשיבות "כל דור ודור צריך להתחתן. קשה לחיות בלי ילדים" ואי אפשר שלא לשאול מניין למרות החן הגדול של הילד יש לו כבר דעות שכאלה. 
הדמות השנייה השולטת בסרט ומקבלת זמן מסך ארוך היא האימא. המקבלת את תומר ללא תנאי. יכולה לדבר אתו על הזיונים שלו ולקבל את בני הזוג המתחלפים שלו. אתה לא יודע לחוות שלא דרך המצלמה היא אומרת לו. 
אני לא מרחיב עליה את הדיבור כי צריך לראות ולשמוע אותה. אישה נפלאה. 
כשתומר נוסע לבקר את אחיו באמריקה המפגש עם ארז התאום שוב טעונה. "כל מה שמעניין אותך זה הסרטים המצ'וקמקים שלך, סוחטי הרגשות והמניפולטיביים. במקום לתת למצלמה לדבר אתה מתערב ומחטט. ומוסיף במלמול לעצמו נורא נורא" שוב מוכיח תומר שהוא לא מסתיר ואיננו חוסך מאתנו את הטענות נגדו.
 ועדיין העולם הוא רק מה נראה דרך העדשה. אלו רק כמה אמירות מהפרקים הראשונים.
 כל חיי האהבה של תומר, הנכשלים וזה האחרון וכנראה המוצלח . כל זה ישנו בסדרה ואין צורך לספר את כל הפרטים. יש כמה שיחות מעניינות על העולם ההומוסקסואלי. חלקן לא נעימות. ומגלות את הפחדים המלווים התפתחות והתבגרות. אני לא בטוח שהסרט ייחשב שתורם במיוחד לקהילה. 
לרוב אורך הסדרה הצילומים נראים מקצועיים ולא כאלה שצולמו בחופזה. 
בין כל הצילומים ישנן כמה דקות של צילומי הסבא משנת 1936 וצילומי האחרים הקטנים שצילם האב. ובמקומות אחדים גם צילומי סטילס. 
הסדרה המרגשת הזו תוקרן ביס דוקו בימי רביעי. כדאי מאוד לעקוב.

תגובה אחת

  1. מרתק. שמעתי שבהחלט שווה צפייה, והביקורת שלך מזרזת את זה.

© כל הזכויות שמורות לדן לחמן