לאהוב את גיל. פרק ג.

 למי שאני מתגעגע לפעמים בהפתעה זה לתדיאוש. תדיאוש שהיה לזמן מה מאהב לשעה, שלא נחשבה, ונשאר ידיד אחר כך. 
אני מאמין לך אמר לי, אתה פיה אמיתית ופיות אינן זקוקות לסקס אמיתי, אז למה לנו להתבזבז אחד על השני.
 תדיאוש התגלמות הנפש הפולנית. גשמיות מלנכולית מוסווה בתחכום אינטלקטואלי סמי פילוסופי. לכן לא היה יכול להיות סבישי אמיתי או מדובלל או שניהם יחד. 
הוא ברח למקומות מקומחים שבתוך המוח המרצד שלו. כל מה שרצה באמת זה לשתות ולזיין.
 הפולני שברח מוורשה ונשאר קומוניסט קטן בנשמתו מכיוון שלא ידע אחרת. רצה לעשות תאטרון אבל הצליח רק לדבר על זה.
 פעם אמר לי, ואני צחקתי בהיסטריה, אתה יודע מה הייתי רוצה מכל? מה הדבר אליו אני מתגעגע כל כך, לזיין שוב בפולנית. כל כך קשה לזיין כל הזמן בשפה זרה. היינו שתויים לגמרי. הוא עזר לוודקה להיכנס לחיי, וכמה צחקנו, אז. 
לפעמים אני מרגיש כאילו אני מסתכל על החיים מתוך בית הקברות החוצה. כאילו אני מת כבר ורק ראשי נשאר חשוף מחוץ לקבר, נשען על כף יד שגם היא נשארה בחוץ, מחוסר מקום, כי כל כך הרבה מתים יש שם בבית הקברות. וכך מחוסר ברירה אני משקיף על האחרים הנראים כאיל הם חיים יותר ממך ובסך הכל הם מתרוצצים יתר ממך, ואני הרגשתי תולעים זוחלות לאורך גופי. 
היום אני יודע הרבה יותר למה התכוון בלהזדיין בשפת אמך. כעת כשיש לי אפשרות ואני משחק בה. אין דייויד. אין תדיאוש, יש גיל שמשגע אותי בשפת אמי. 
רק שהוא נהנה באמת מכל העניין הזה של להזדיין וזה כל מה שהיה לו באמת בראש, אפילו כשהיה מלא וודקה ואני אף פעם לא. לא אתו ולא בפולנית. כי אני פיה. בעיקר כשאני מלא וודקה ופיות הן סטריליות לחלוטין. 
ואם הייתי נשאר ארנבת של כרי דשא אנגליים הייתי מוצא מאהבים ורומנסים של כרי דשא והייתי יכול להמשיך להתחפש לארנבת ולהיות מטריה ויקטרויאנית. 
שיחזור לו לתעלה גיל, המ"פ הנערץ. שיחזור לבחורים שלו שם למטה. כי הוא, יש לו חול אמיתי, זיעה וסרחון ופצצות. אין לו שולחן עגול. אבירים ופיות לא אומרים לו כלום. והוא מזיין כדי לשכוח, לא תמיד ליהנות.
 מה אני נותן לו. מה אני מקבל. סתם גבר חום וכבד, עם ניצוצות סמויים של מה שהיה יכול להיות לי. והוא משגע אותי, הוא לא שואל אף פעם על כל האחרים המתחלפים בבית. הוא לא שואל לאן נעלמו אלו מקודם ואיך אספתי את החדשים. הוא לא שואל מה קורה ומקבל את ההרמון כמו שהוא אחר בכל רגע. הייתי רוצה לדעת שהוא סומך עלי בעניין ולא שלא אכפת לו בעצם. אני הייתי מוציא לו עין. אבל שם למטה בתעלה הוא עם הבחורים. ושם אין כאלה דברים כמוני. אסור לו לזכור ולי לבוא בטענה. 

                    *************************************
 
אני בוחר לעצמי שם חדש. זה הכל רק שם. אולי אמצא ואהיה אני. אני, מי? הייתי יכול להיקרא משה וזה היה מצחיק אותי, אבל רק אותי. אני לובש סבר רצינות. לקרוא לעצמי ברוך? סוג של סמליות פשטנית.  אני שונא את השמות המקובלים. שום רומנטיקה. לא מיצרים מוסיקה, כמו שאמר אוסקר, ווילד.  
ההחלטה האחרונה תהיה אביב. זה לפחות משהו, יש בזה הבטחה מסוימת של פרחים וחום שהוא נעים למדי ותכלת, תכלת חדשה של אביב וצבעים טריים.
 וישנו גיל . ולא שאני יכול לשפוט. הוא אחר. דור חדש. מהחדשים האלה שגדלו כאן, פריקים אמיתיים עם סמים ועניינים ובלי תחושות של מקום וזמן. 
מלאי חיפוש עצמם בלבד. רק שהם, לא מנותקים לגמרי משרשרת מוצאם. הם הולכים לצבא כשקוראים להם. הם מכירים את כל הרעשים שעושים כלי הנשק את כל ריחות המלחמה. והם הולכים לא כדי להגן על עצמם ממש, בלבד. 
הרי גדלתי כאן מעבר לפינה, איך אני אחר כל כך? כאילו באתי לביקור מעולם שונה.
 אפילו פריקים אבודים של ממש אי אפשר לייצר בארץ הזאת. והרומן הזה, גיל הטיפשי, לוהט. 
והמשחקים הישנים מחזירים איזו לחלוחית מוכרת לנשמה, עכשיו משהוצאו מהאפסנה שהיו בהם. והפעם אשחק אותם טוב יותר, נכון יותר, כי אני כבר בין לאומי במשחקים וגיל פרובינציאל. 
לא אהבתי את החמישייה לקלרנית של ברהמס. בכלל אינני אוהב את ברהמס. הוא מתוחכם מדי. אני חש יותר מדי איך ישב וסיבך את עצמו בתווים. המוסיקה שלו לא זורמת מעצמה. היא לא נובעת. היא מיוצרת. אבל גיל, גיל אוהב את ברהמס, אינני יודע מי לימד אותו ברהמס. 
אז ערב אחד שנותרתי בו לבדי לקחתי את איים בזרם של המינגווי שאני כל כך אוהב וקראתי בו שוב, וכשהגעתי לקטע שאני כל כך אוהב שמתי את התקליט וקראתי שוב וחזרתי לקרוא את הקטע. עכשיו אני אוהב את החמישייה לקלרנית של ברהמס ואת גיל ושניהם יהיו קשורים להמינגווי, לאיים בזרם ולזונה הבוכיה בבר ההוא כשבנו מת. ברהמס ישאר לעולם תווים חומים.
 אין בו שום צבע אחר גם כשכבר אוהבים אותו. אדמה חומה כבדה. אבל גם זה צבע וצריך להתרגל אליו. הוא צבע כל כך מקומי ושולט. ואני רציתי להתעלם מכל החומים מסביבי.
 וזה לא חשוב שגיל צרוב שמש עכשיו. שזוף עם אפו הסולד וכובע הלבד שלו הקשור מאחורי ערפו נראה כאחד מילדי האיים שלי שהמינגווי הביא לי מתנה. או ילד דייגים מבהייה. 
חשבתי שגם הוא אחד מאלה הזרוקים, הדפוקים בראש. הוא היה ולא היה באותו זמן. יש לו את העיניים העצובות הללו, תהומיות. אבל אין בהן חלל, הבור המבקש להתמלא בכוח על ידך, השואב ממך כל לחלוחית. ושיוריד לפעמים את המשקפיים הכהים. אני רוצה לראות את עיניו לעתים קרובות יותר. גם מחוץ למיטה.
 וישנו רנייה שהוא מוזר כזה. התיידדנו מאוד והוא עומד בכבוד בכל משאת המבחנים והסבל שאני מעמיד אותו בהם. וחיי המוזרים מתמלאים לאט. אני מתחיל לשחק את מלך הדפוקים, בשפתי אני. אוסף אותם ברחובות והם מריחים בי ואותי. חתולי רחוב. 
וגיל בצבא כל הזמן. והוא בוגד בי עם כל הבחורים שלו. לא, אני יודע שלא מינית, הם היו מסרסים אותו אם היו יודעים את מה שאינם אמורים לדעת, אבל החוויות האמיתיות שלו הוא עובר אתם. אני רק השכחה שלו. 
ויש מתח באוויר. ואני לבד ולא לבד ומחכה לו כל כך. טוב שלפחות כאן, עכשיו, יש סדר יום קבוע באופו חלקי. צריך לקום בבוקר ללכת למשרד שבו מצאתי עבודה, לחכות לטלפון. לחזור הביתה, לזכור לקנות בקבוק וודקה בדרך, ומיץ כשיש. ולחכות לטלפון. לארח ידידים של איתן הבאים מהתעלה ולזכור להפסיק להיות אני לדבר בקול עמוק לא להסגיר, רק לנחם את חבריו של חברי, התמימים. לשאול איך דיסני צייר אותי. לחכות לטלפון. ללכת לישון שתוי ועדיין לחכות לטלפון.