קראתי ראיתי סוקר תרבות
את האפ.בי.אי, הבולשת הפדראלית, אנחנו מכירים בעיקר מעל מסכי הקולנוע או הטלוויזיה. הסוכנים האמיצים שלו שחודרים לכל פינה רודפים עד חרמה כל פושע. מאות סרטים, עשרות סדרות.
אך מה אנו יודעים על המוסד עצמו. מוסד רב שלוחות העוסק בענייני בטחון הפנים של אמריקה.
לאמריקאים היה מאז ומתמיד יחס אמביוולנטי למוסד הזה. החל מאיבה תהומית ועד להערצת הגיבור הטלוויזיוני.
למוסד יש היסטוריה ארוכה, ומעקב אחרי ההיסטוריה שלו הוא למעשה מעקב אחרי ההיסטוריה של החיים החברתיים באמריקה לאורך יותר ממאה שנים.
ההיסטוריה אותה מגולל רודרי ג'פריס ג'ונס היא ההיסטוריה של הגוף הענק הזה התפתחותו ומניעיו, ממנו ניתן לעקוב אחרי כל המגמות הן הפוליטיות של ראשי השלטון והן של אלו שעמדו בראש הגוף רב הזרועות הזה.
אמנם פה ושם מוזכרים גם מבצעים חשובים אך לא בפירוט כזה הגורם למתח, אלא רק כדי לייצב אותו ביחס לדעת הקהל.
אחת המשימות הראשונות הייתה חדירה לשורות הקו קלוס קלן ולפורר את התנועה הטרוריסטית הלבנה. ההיסטוריונים של ראשית המאה, בעיקר דרומיים, ניסו להסתיר את הצד הטרוריסטי והגדירו את אנשי הדרום כאצולה לבנה והקו קלוס קלן אצילי נפש והגונים. הקלן הצטיירה כמגינת הנשים הלבנות מפני השחורים החמדנים..
לא רק שחורים היו תחת מעקב. הבולשת עקבה אחרי סנטורים. אדומים שרק התחילו להתפתח, ובעלי השקפות פוליטיות שלא מהזרם המרכזי. המשרד יישר קו עם הדעות האמריקניות השולטות. שמרנות , ושנאת זרים.
מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית שינתה את הארגון, את מוסריותו. נוצרו פשעים חדשים לחקור.
ב 1924 נתמנה אדגר ג'יי הובר למשרת ראש הבולשת. וכיהן בה עד מותו ב 1972
הובר, שמרן דרומי, שנא את כל מה שהריח ליברליות ורדף אחרי כל גוף שחשד בו ככזה. ג'פריס איננו מאשים את הובר בכל. הוא חוזר ובודק את רשימת מנהלי המשרד מן ההתחלה ומסתבר שלא תמיד הם אלו שקבעו את כיוון הרדיפות.
לתובע הכללי של המדינה בכל הזמנים הייתה יד ורגל בקביעת מדיניות הבולשת. היו כאלה שרצו חקירות פוליטיות, אחרים שהחזירו את הבולשת למקומה ברדיפת פושעים.
הובר היה נגד חופש הביטוי וזכות המחאה. הוא אסף חומר על הומוסקסואלים וצבר מידע שהשתמש בו נגדם, למרות שהיה הומו בעצמו וחי עם בן זוג.
אין להבין את כל התנהלותה של הבולשת בלי להכיר את התובעים הכללים שהתחלפו מדי פעם. כל אחד ואמונתו כל אחד והדגש ששם על חקירות. כל אחד והמלחמות שניהל.
ג'פריס מספר עליהם את כל הפרטים החשובים. כל אחד מהם ניסה להנהיג רפורמה משלו בארגון. הובר ידע לתמרן בידיעה שהם יתחלפו, ובמקרה של התקלות להובר היה חומר חקירה סודי על כל אחד מהם.
הובר לא הצליח להבין את מחאת הסטודנטים. הוא לא הבין את הארגון שלהם המשתנה כל הזמן וחסר מנהיגות קבועה.. אך הנשיא ג'ונסון האמין שהקומוניסטים עומדים מאחרי ההפגנות. כך התחילה תקופת חקירות חדשה.
המוזר היה שלא הצליחו למצוא שום קשר בין מנהיגי הסטודנטים לשגרירויות הקומוניסטיות. הם לא הבינו את ההתנגדות הספונטנית.
מזג האוויר הציבורי באמריקה התחיל להשתנות. הציבור גילה שאמריקה השתתפה בהפלת משטרים דמוקראטיים ונתנה יד להקמת דיקטטורות במדינות אירן, גואטמלה, גינאה, צ'ילה.
הציבור התחיל לשאול את עצמו שאלות על הדמוקרטיה באמריקה עצמה. ומי הגופים שהפילו משטרים רחוקים.
התמנון הענקי רב הזרועות הזה איננו מצטייר כלל בספר כאותה קבוצת גיבורים מהקולנוע. אך מצד שני כמובן, הסוכנים אינם גיבורי הספר. הפוליטיקאים המפעילים הם עמוד השדרה שקבע לאומה ענקית ממה לפחד באיזו תקופה. איזו היסטריה תעסיק אותם באיזה זמן. גחמות של אנשים פרטיים
המאמר ארוך למדי. למעונינים לקרוא את כולו
תודה על הפוסט, ועל הקישור למאמר.
מעניין מאוד.