הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון
"…ככל שאתה רחוק יש לי הפנאי לאהוב בתחושה,
משש ודקה עד הסתלקות החמה,
ובזמן של ערב פרוע
צל עצמי רוקד מת לבד,
כל עונה, כל שנה לצד אישי נבל;
אשלח מאה צימוקים ושניים יין,
ואתה האדמוני,
מעת לעת,
כואב אותי?
כואב אותי?
א", אמתך."
יפה. אהבתי את הקצב של השיר.
תודה על אהבותייך.לא היה לי אינטרנט כמה ימים, מה שלומך בצרפת הרחוקה?
צל עצמי רוקד מת לבד – שורה שנוגעת.
א" – לא הבנתי.
גם אני הייתי פעם אדמוני.
שיר יפה.
איך הבנת את האותיות שהתלוננו בפרשה מפורסמת אחרת?
כאילו קצב?
איזה אותיות אחרות אתה מכיר שהתלוננו?
האותיות כמשל. וכאן, לצורך העניין, נחוצה לה דיסקרטיות. זה ברור, לא?
האם זו אהבה משולבת בהתבטלות עצמית?
אותנטי לתקופתה
יש ניגוד מעניין בין הקצב הקליל לבין ההתבטלות המעציבה-רצינית של האשה למול העצמת הגבר, האהוב.
הארת לי זוית
היא לא לבד בריקוד המת,עוד אלפי נשים מתות בצל גופן.
חזק לבנה ויפה.
היי מירי, תמיד כיף לשמוע ממך.
מתו, מתו בעבר, לא עוד אמתך!
יפה ומרגש. עם כל תיאוריות הפמיניזם שלנו, יש בתחושה של אביגיל משהו שקיים תמיד, לדעתי, כשאוהבים מאוד. לכן זה מדבר.
בפועל אכן אהבה אהבת אמת, ואף הסתכנה למען האדמוני שלה
אהבתי.