הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
מאת: לבנה מושון
הם עמדו על גשר הוויסלה בקרקוב. לתלמידים העניקו שעתיים שוטטות לפני הנסיעה לאושוויץ- בירקנאו. היה חם, חם בגוף. הוא קנה לעצמו גלידה, וקנה גם לה. כשהגיש לה את הגביע נפגשו עיניהם – ולא בפעם הראשונה. אבל עכשיו זיהו בוודאות את רגע השבירה. אחרי שלוש שנים שהם עובדים יחד בשכבה הודו הלבבות שהם רעבים לנגיעה אסורה.
הם ירדו מתחת לגשר, שם זורם הנהר הידוע לשמצה. במימיו הושלך אפר היהודים שנשרפו כשהנשמה באפם – זה מה שהסבירו לתלמידים, הוא לקבוצה שלו והיא לקבוצה שלה. ועדיין לא נאמרה ביניהם מילה. כשהניח את פיו על פיה הגדוש גלידה ידעה שאין מכאן חזרה. אחר כך התחיל הגהינום, געגוע שאין לו סוף.
כל הדרך לארץ בכתה בחשאי. מהכסא שלה ראתה שהוא נרדם. אמש, בכניסה למנזר, חמש דקות מבית המלון, כרע ברך לפניה וביקש סליחה. שניהם היו מרוסקים מהגילוי, בלתי נגישים זה לזו. מה יגידו למי שנשארו נטושים מאחור? איך יגחכו התלמידים? "המורה התאהבה"! "המורה עלה בלהבה"!
כשהתחילה השנה, שניהם חזרו ללמד – לא בבית ספרם.
לא" המתייסרת, ולכל האל"פיות בהווה, בעבר ובעתיד:
"היפרדות", מאת לורה קווין:
יושבת ושורפת ריגושים, כל קיסם בנפרד, בזה אחר זה, קופסה שלמה. אלליי, בדלים חרוכים, כולכם הייתם אהוביי.
כמי שמאוד אוהב את הסיפורים שלך שנוגעים בעדינות וברגישות ובשפה יפה בנפשו של אדם, קטע זה לעניות דעתי, דיווחי מדי, ואפילו קלישאי מעט. אולי צריך לפתח אותו יותר, דיאלוגים וכאלו.
להתראות בסיפור הבא.
איציק, אתה עדין כמו הגליוטינה, ותודה
תארי לך שכל התגובות שלי לכל הטקטסים שלך היו כמו התגובה חקודמת או התגובה הקודמת-קודמת, זה שיש אחת כמו זו, לעומת כל האחרות, רק מבליט כמה אני אוהב את הכתיבה שלך. וחוץ מזה, זו עניות דעתי הלא קובעת, ובאמת, מזה לא נהניתי מה לעשות, אני לא אוהב בטוי כמו: מיררה בבכי. לעומת זאת מהסיפור שלך על פרופ" שטיבל, ואחרים, התמוגגתי.
התגובה שלי בעצם אמרה, נו, איציק, מותר לך לחשוב כך, זה מה שיש, נחיה עם זה, והתודה לא הייתה צינית,התכוונתי אליה; שנית, שמתי לב לאלרגיה שלך למיררה בבכי, זה מה שנשים מאוהבות עושות, גם אם זה מקומם אתכם, המין החזק. ותדע, שאני רושמת בתשומת לב כל הערה שלך, כי יש לך חוש נכון ועין חדת מבט. וזו לא הצטדקות, זה חלק מהדיאלוג
אני פשוט אוהב יותר שכתוב: בכתה. יש כמה ביטויים שהיו יפים בשעתו, אבל מרוב שימוש נשחקו. בסיפור קצר אני אוהב הכול רזה, בארוך זה כבר משהו אחר, אפשר להשתפך.
זה בהחלט דו שיח מפרה ספרותית, ובסוף הכל טעם אישי.
ואני דווקא אהבתי. זה חזק ונוקב. נכון שהאחרים עדינים ורגישים כמו ציור אקוורל, וזה מין בוקס. יש מקום גם לבוקסים. סיפור קצרצרון טוב. יאללה לפרסם בעיתון לבנה. טור את צריכה. כמו זה של איציק.
יעל, נראה אותך, תשיגי לי טור
אהבתי
המתח הזה האי אפשרות לקיים נורא נורא עצוב.וגם זכרון להאחז בו
למירי, כמתוך גורל, החיים שהתפרצו – נאלצו לכבות מייד.
יאללה מחפשת לך.
וגם אני חשבתי בתחילה שזה בני נוער.
אהבה במקום לא ממש שגרתי… בקריאה ראשונה הייתי בטוחה שמדובר בשני תלמידים חרמנים. אהבתי את הטוויסט.
מישהו בקרבתי הגיב בעל פה (אחרי הקריאה) והשתמש בדיוק במלים שלך, כאילו צילם את מוחך.תודה
בארץ הגיהנום הכללי החל הגיהנום הפרטי, הקטן, שלהם.
כמה סמלי!
אין כנראה גבולות לאהבה, ובמיוחד אם היא אהבה אסורה!
הארת לי נדבך נוסף, יפה. תודה.
סיפור אהבה מתוק בתוך מסגרת עצובה. יפה מאוד.
תודה ליעל, הסיפור לא נגמר
אני מכירה את זה מצד הגבר, הוא סובל ואני אישתו הפגועה
אין לזה מקום, אבל גם זה קןרה באיזור הדמדומים