אדם ואווה ומה שבאמצע

 מאת: לבנה מושון

 בחורף, בקור המקפיא של חצות, שלחו שני רוכבי אופנוע רעולי פנים את אבא של אדם לשמים עם מתנה קטנה בלב.
מתחילת השנה ישב אדם הקטן בכיתה וחייך את חיוכו הביישני, עם שתי גומות החן, ותמיד, בכל שיעור, כששאלתי מי לא הכין שיעורי בית, הצביע ביושר, בתום לב, ואפילו בחדווה גלויה. חוץ מזה הוא הקשיב, קלט ושתק רוב הזמן. 
ב"שבעה" ישב אדם בחיקה העוטף של סבתא אווה. הוא חייך אלי. הבאתי לו ספר: כשאבא היה קטן. הדמעות של סבתא נשרו על שיערו הבהיר. הוא דפדף בספר, היא רצתה שיקשיבו לה.
סבתא אווה נולדה בכפר קטן ליד העיר קרקוב. את אביה רצחו חיילי הגסטפו ביום שהגברים נקראו למגרש במרכז הכפר. אווה ואמה ברחו לעבר הגבול עם רוסיה. הן התגוררו בצריף דל. האם עבדה בבית חרושת למברשות והשתכרה בכמה מוצרי מזון. הן גנבו כרוב ולפת מהשדות, ובשלג הלכו לבושות סמרטוטים כשעיניהן משוטטות באורח קבע לחפש דבר מה לקיבה ההומיה. העור הדק של אווה נמתח על העצמות הזוויתיות שלה. 
לאחר שעלו לארץ באוניית הפליטים התגלגלו לאם המושבות. האם רבת התושיה בישלה לילדים במסעדה של בית הספר ודחפה לאחים הרעבים של הסועדים פרוסות לחם ותפוזים מהדלת האחורית של המטבח. אווה עצמה עבדה כתופרת בבית מלאכה קטן. היא ידעה שתמיד – אבל תמיד – תוכל לסמוך על אמה החרוצה שתהיה שם בשבילה. 
עברו שנים. אווה התחתנה. היא ילדה חמישה בנים לתפארת המדינה. כולם קינאו בה. היא חינכה אותם להיות בן אדם. הראשון סיים לימודי עריכת דין, הנה הוא מדפדף באלבום; השני למד הנדסה בטכניון, עומד במרפסת ומעשן; השלישי רואה חשבון, יושב על הספה ושותק, הרביעי סגן אלוף  בצבא, מתלחש עם האלמנה; רק אבא של אדם, מאז שהיה קטן, רצה לרכוב על האופניים ולהסתובב סתם כך. הם נתנו לו הכל, ילד מתוק. הוא ישב בכיתה, חייך את חיוכו הביישני, עם שתי גומות החן, ושתק. במשך שנים נסע, נעלם וחזר, היו לו הרבה ידידים, הם החליפו ביניהם סחורות מכל הסוגים, עד שהגיעו רוכבי האופנוע וסגרו איתו חשבון.
מה היא לא עשתה? נאנחה סבתא אווה ונגעה בראשו של נכדה, ואיך? איך ייראה המחר?
לאדם הקטן זה הספיק. הוא סגר את הספר שהבאתי לו והלך לשחק במחשב.