אני לא יפנית, לא מורקמי-סאן

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}

לבנה מושון

אחת מההלקאות העצמיות הברוכות שלי הייתה מאז ומתמיד היעדר משמעת עצמית לכתיבה. כשהיו צאצאיי קטנים הסתתרתי לא אחת מאחוריהם כתירוץ מדוע קשה לי להתפנות מספיק, למרות שהתפניתי לכתיבה ובן זוגי סייע כמידת אורך נשימתו – אולם אף פעם לא התפניתי כמו שצריך. אם אודה על האמת, גם לפני נישואיי לא התפניתי כמו שצריך . ובכלל, אף פעם בחיי לא התפניתי לכתיבה כמו שצריך. מאז ומתמיד היו לי סכסוכים אתה, ללא קשר עם מציאות חיי. אחר כך נוסף התירוץ של "השתתפות בפרנסת הבית" והייתי צריכה להחליט באיזו דרגת עוני רצוי להעמיד את משפחתי (מבלי לצאת למחאת אוהלים).

הגיע הזמן לומר, אין לי משמעת יפנית. ומה הקשר? ההרהורים האלה עלו בלבי בעקבות קריאת ספרו של הרוקי מורקמי "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" (הוצ' כתר) שקראתי במספר שעות הקיץ. אני חייבת להתוודות, שחרף פרסומו כסופר מדהים ("יער נורבגי"), וגם לאחר בקורו בירושלים ב-2009, לא קראתי שום ספר משלו, ולא אכנס לפרטים מדוע לא. ספרו על הריצה נפל לידי, ולאחר שהבנתי ממבט ראשון שמדובר בספר אישי-אוטוביוגרפי (מצומצם) בלעתי אותו. מדובר בספר פשוט, ישיר, לא יומרני, עם תובנות חיים קטנטנות, חף ממיצגי שווא והצטעצעות ספרותית, ספר שבכל שורה שבו ניתן לחוש במבוכה ובביישנות של מורקמי סאן לכתוב על עצמו בגוף ראשון. את הספר הוא הקדיש לדיבוק שלו הקשור בריצה למרחקים ("אם תהיה לי מצבה ואוכל לבחור את המלים, אבקש שיהיה כתוב :סופר ואצן"). מורקמי למד באוניברסיטה (בגיל 33) וניהל יחד עם אשתו מסעדה, והיה חרד לכל חגורת שומן שצמחה על מותניו. הוא התחיל לרוץ יום אחד באופן עקבי ומסודר, והוא מסביר יפה מדוע הוא לא מוותר לעצמו על ריצה אפילו לא ליום אחד, להוציא ימים של גשמי זלעפות. בספר הוא מתאר את המרחקים שהוא גומא באימונים ביום, בשבוע, בחודש (360 ק"מ), את השתתפותו ב-26 מרתונים  (42.195 ק"מ)  וטריאתלונים, ההישגים והביזיונות (במונחים שלו), מסכת עצומה של עבודה קשה, ייסורים, עקשנות, בלי הנחות, בלי ויתורים. סיימתי את הספר עם כאבי שרירים ברגליים וחולשה בפיקות הברכיים – ואני מצהירה שהפעם האחרונה שיצאתי להליכה הייתה לפני שנתיים, כי אני עצלנית וספורט משעמם אותי לעייפה.  

אבל זה לא מה שרציתי לספר. חרף פרטנות היתר של מורקמי – הכנות לריצה, הצטיידות, אימונים, הרהורים, ריצה אל הריק האין סופי, מהמורות הדרך, העליות הקשות, מורדות הייאוש, המאבק הפנימי והחיצוני, תיאורי מזג האוויר, התמקדות בכיווני הרוח המלטפת את העור בחמימות או בקרירות צורבת, תיאורי הנוף הטבעי והאנושי (מאוד פיוטי), מורקמי כותב בעצם על משהו אחר. הוא כותב על משמעת, אותה משמעת נוקשה שמאפשרת לו לשבת ולכתוב שעות על שעות ברציפות ולהפיק הנאה וניחומים מעליות ומורדות של פיתולי עלילה ודמויות. ההיקש הזה לא סר מעיניי לאורכו של הספר, ומורקמי נוגע בו נגיעות לא מודעות. ההתמסרות שלו לריצה בעצם מפענחת את סודות הכתיבה שלו – לקחת משהו אחד ולהתמקד בו היטב, עד הסוף, בשיניים. הוא מכר את המסעדה שלו, שבדי עמל הצליח להביא אותה לשגשוג (בעצמו בישל, הגיש, ניקה, ניהל חשבוניות עד צאת הנשמה וכו', למרות שעדיין היה נתון בהחזר חובות והתעקש לא לתת אותה לניהול של זר בזמן שהוא כותב בבית) כי התמסרות היא לעשות משהו אחד ולעשות אותו טוב. את ספרו הראשון החליט לכתוב ביום בהיר אחד, כמו שהחליט לצאת לריצה ביום סגריר אחד. ואת שניהם הוא ממשיך ומבצע ברצינות תהומית עד היום.

ואני לא  יפנית, או לחילופין, לא מורקמי סאן.