איזה דפוק הקיץ הזה!

שושנה התקשרה ושאלה אם אני יכולה לבוא יותר מוקדם. אימא'שלי לחצה עלי מאחורי הגב להגיד כן, שככה אני יחזור מוקדם ויעזור לה לנקות. רציתי לראות עוד קצת טלוויזיה לפני שאני הולכת ללמוד. בסוף אמרתי אוף, נו, ולשושנה אמרתי טוב. אחרי שניתקתי את הטלפון, הכנסתי בעצבים את הספר ואת חוברת העבודה והקלמר לתיק וצעקתי נמאס לי, ואימא'שלי רצה אחריי במדרגות עם כוס מים מפלסטיק ואמרה, תשתי, עוד תתייבשי לי בדרך. העפתי לה את הכוס, נו, תעזבי, ורצתי. איזה חום מגעיל היה בחוץ. עמדתי בחדר המדרגות וצלצלתי. לקח לשושנה המון זמן לפתוח לי את הדלת. ראיתי שהיא נשענת על הדלת בצורה כבדה וזזה מכאן לכאן והפה שלה היה קצת עקום. יופי שבאת, נגמור מהר ותלכי מהר, בטח את רוצה לשחק עם החברות שלך, אמרה. נכנסתי למטבח, למקום שבו אנחנו תמיד יושבות. שושנה סחבה את הרגל שלה כאילו היא קיבלה מכה חזקה וכואב לה, אף פעם היא לא צלעה. היא הגיעה למטבח הרבה זמן אחריי. ישבנו ליד השולחן, היו עליו הרבה ספרים באנגלית. שושנה אמרה לי לפתוח את חוברת העבודה בעמוד שלושים ושבע, ותפסה את המצח שלה ביד. תקראי בקול, אמרה. היא נראתה לי כמעט מתעלפת, והסתכלתי עליה מהצד. התחלתי לקרוא ואז היא תיקנה אותי, אבל העיניים שלה היו עצומות כאילו כואבות לה. שאלתי אותה אם כואב לה הראש, והיא ענתה שהוא קצת מתפוצץ אבל עוד מעט זה יעבור כי היא לקחה כדור. אחר כך צלצל הטלפון בסלון שלה. היא נתנה לי לפתור קבוצת תרגילים והלכה לענות בהליכה איטית בגלל הרגל שסחבה. שמעתי בחצי אוזן את השיחה שלה, מישהי מאיזה מועדון של זקנים, עד שנהיה שקט פתאום, אבל היא לא חזרה למטבח. גמרתי את קבוצת המשפטים הראשונה והלכתי לסלון להגיד לה. שושנה נשענה אחורה על משענת הספה, הראש שלה למעלה והעיניים שלה היו עצומות. קראתי: שושנה, אם את לא מרגישה טוב, אני יתקשר לאימא'שלי. שושנה פתחה את העיניים ואמרה, לא, לא צריך! זה כלום. תכף ארגיש טוב. גמרת את התרגילים? עניתי שעוד לא. אז לכי, לכי. אני כבר באה. חזרתי למטבח ושושנה לא באה. חזרתי לדלת להציץ עליה בשקט, לא ידעתי מה לעשות. המשכתי במשפטים הבאים. לא כל כך הבנתי אותם. באתי לסלון לשאול אותה. ראיתי שהיא יושנת. בחיים שושנה לא לימדה אותי כך אנגלית, כשאני במטבח והיא יושנת שם. היא מורה טובה וחרוצה. כל הילדות בשכונה לומדות אצלה. התקשרתי בטלפון לאימא'שלי. ולחשתי לה, ששושנה לא תשמע, כי לא היה לי נעים והתביישתי, אימא, שושנה יושנת בסלון, ואני כבר שעה וחצי יושבת ככה ולא יודעת מה לעשות, עשיתי כבר תרגילים, היא לא מדברת איתי. אימא'שלי התחילה להגיד, מה זאת אומרת, שירן? איפה היא? בסלון אמרתי לך, ואיפה את? במטבח. לבד? כן, לבד. ולמה רק עכשיו התקשרת? לכי תראי אם קרה לה משהו! הלכתי עוד פעם לסלון, קראתי בלחש: שושנה, שושנה, היא לא ענתה. אמרתי לאימא'שלי, היא לא עונה לי, תבואי מהר. עד שאימא'שלי הגיעה, הלכתי למות. היא באה מהר עם המכונית, אפילו שאנחנו לא גרים רחוק. אימא'שלי ניסתה להעיר אותה ולא הצליחה. היא הסתכלה עלי. למה לא התקשרת אלי מיד? שעה וחצי היא ככה ואת ככה… צעקה עלי, כאילו מה עשיתי לשושנה. אחר כך בא האמבולנס. מהצפירות שלו התחלתי לבכות. הפארמדיק תיכף שם לשושנה מסכת חמצן. היא כבר חצי מתה, אמר לאימא'שלי, והיא הסתכלה עלי כאילו אני הרגתי אותה. אירוע מוחי. אני לא מבינה בזה כלום. שכל דפוק. גם שלי. נעלנו את הדלת ושמנו את המפתח אצל השכנה. נסענו הביתה וכל היום בכיתי. עכשיו שושנה בלי הכרה, בטיפול נמרץ, עשו לה ניתוח דחוף, חתכו לה את המוח והשכל, ולא נתנו לאימא שלי להיכנס אליה כי היא רק שכנה ולא מהמשפחה, והיא כולה לבד, אבל אומרים שהמצב שלה מה זה קשה, ואני בבית בוכה, איזה מטומטמת הייתי, וחוץ מזה עוד הפעם ארד באנגלית כי רק אצלה נהייתי מצליחה…מה אני יגיד לכם, איזה דפוק הקיץ הזה!