אילו אהבת אותי היית קוצץ את כנפיי

מאת לבנה מושון

ביקרתי בבית אנשים. שקעתי בשיחת חולין עם בת שיחי. עיני נמשכה רחוק אל החלון בפינת האוכל. על צמד חישוקים שהשתלשל מהמשקוף עמדה ציפור דוממת. לפתע ניפחה נוצותיה והתנועעה. הייתי מופתעת. שאלתי אם אני רואה נכונה. כן, נעניתי, הציפור חיה, זה תוכי. שאלתי: מדוע הוא מחוץ לכלוב? האם לא יחמוק וימלט מהדלת? כן, קיימת סכנה, נאמר לי. בכל פעם שדלת היציאה נפתחת, כולם במתח. הנכנס מתבקש לסגור מיד. בעלת הבית מאוהבת בתוכי נואשות. הוא יושב על כתפה בעוד היא עובדת במטבח. הוא יושב על כתף הילד כשהוא סועד את ארוחתו. הוא מלווה אותו לחדרו ומכין איתו שיעורים. בשנה שעברה נמלט כבר תוכי אחד וציער את כולם. הוא לא חזר יותר. התוכי הזה לעומתו יכול להרחיק עוף רק מקצה החדר לקצהו השני ולא יותר.
אנחנו קוצצים את כנפיו, הוסיפה בעלת הבית כלאחר יד, עכשיו הנוצות התארכו וצריך שוב לקצוץ, סיפרה.
בהיתי בה משותקת. קוצצים? כנפיים? התחלחלתי.
שילבתי זרועות. התחלתי לטייל רחוק בדמיוני ומרגע לרגע התעגלו המלים התחשקו והתמלכדו . חשתי מחנק.

אילו אהבת אותי האם היית קוצץ את כנפיי…