הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
במחשבה שנייה, לכל הגימלים במחלקות הנפש הרוח והבשר
ככל שאני חופרת בחולשות שלי, חוליה אחר חוליה, שכבה תחת שכבה, לעומק, לרוחב ובאלכסון, הרים של סדקים, שברים , אפיקים, מערות של חטאים, מחילות של מעשים הראויים לגנוי, דברים נלוזים, שלל עבירות קטנות, מיני עבירות גדולות, בושות, חרפות, עוונות במזיד, עוונות בשוגג,
ככל שעצביי חשופים למי המלח הנזרים עליהם, טיפה אחר טיפה, בחדוות ההלקאה,
ככל שאני הולכת ומתכווצת, מתכנסת ומצטדקת, מתנצלת על הקיום המהוסס, מבקשת מחילה שאהיה ראויה לחיים האלה, כמו שהם סביב, מתוקים ומטונפים,
כך אתה הולך ונברא מחדש, מזוכך, מטוהר, נעלה, יושב ממול, מעבר לשולחן, חתום בפני שעווה, מרוחק אלפי שנות אור, חף מכל פסול, מוקפד, מושלם, אדם לעצמו, כל פסיק במקומו מונח, תינוק שלא נשבה,
ובפער הזה ההולך ומתהווה בין שנינו – הנפש לעולם לא תתוקן אם לא תגלה חולשה זעירה אחת, שתהיה כולה שלך.
אתה שומע אותי, גימל המושלם?
לבנה
יפה וחזק ואהבתי.
תודה ליעל שנכנסת מתחת לציפורניים, לבנה
לבנה יקרה,
נהניתי לקרוא את המילים הכואבות ומחפשות בתוך תוכך, בתוך כל אחת מאיתנו, בתוכי.
מתוך כאב עמוק, התבוננות נכוחה, בחירה אמיצה, גם גימל ישמע. או שלא.
תודה שיצרת איתי קשר, זה ריגש ושימח אותי מאוד. מצפה להמשך.
לדינה,
רק מתוך עצמנו אנחנו יכולים לשער מה מסתיר הזולת מאחורי החומה הקפואה. תודה על המלים היקרות, לבנה