הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
סתם ילדה, סתם גדר
מאת: לבנה מושון
אל תיתן לי להיסחף אחר המיותר. אל תדבר, אף לא מילה. אני מסתדרת. אספר מהתחלה, תקשיב לעיקר. תקשיב טוב טוב, אנחנו לא לבד. זו אני שהעדתי על הילדה שרצה לאורך הגדר המפרידה, צעקה וצעקה,
לְבָנָה, קחי, הבאתי לך.
קחי איצטרובל, לְבָנָה, קטפתי לך.
קחי אֶבֶן, מצאתי לך,
קחי אלבום, ציירתי לך,
חכי רק מעט… לְ-בָ-נָ-ה…
בחיי שכך קרה. מבעד לקסמי הברזל יד קטנה נשלחה. ואני פירשתי לתומי מהמרפסת, מהגג, איזה מרחק. מאוחר ובזמן ראיתי איך הצטמררו קרביך וקליפת לבך זעה כחוטים ביום סערה, מאוחר ובזמן ראיתי את הנקודה בגרונך שעלתה וירדה.
שכה אחייה, מראשךָ הנד ומהווריד שפעם בצוואר הבנתי מאוחר, יותר מאוחר ממאוחר, שאולי חשבת, אך לא אמרת, ואם לא חשבת, טוב שכך.
לא הייתה זו הילדה, ולא הגדר – היינו אני ואתה והידיעה, שעוד מעט תלך מן הסתם, מישהי אחרת תרוץ-ותרוץ, תצעק-ותצעק, לאורך שׂבכת הלב הסדוקה.
ומי יגיש איצטרובל?… אני? אתה?
ל- ב- נ- ה ל-ב-נ-ה צביטה ב ל-ב (נה)
חושבת שהבנתי וזה כה תמים ,מרגש ובלתי אפשרי
("איפה הם הימים שלא ישווובו עודדדד"…)
ריקי, תודה. יש הבנה.
נפלא!
תודה חני.
מרוכז ותמציתי מעט המכיל את המרובה כתוב יפה ופתוח לקריאות רבות, לבנה
תודה חנה, קריאתך חשובה לי, ואת רשאית להגיע לכל הכיוונים.
לבנה, הסיפורים שלך תמיד מטרידים אותי (לחיוב, כמובן) לאחר שאני קוראת אותם, לפעמים ימים, אני שוב נזכרת בהם והופכת בראשי מה כתבת ולמה כך ולא אחרת. כך יהיה גם הפעם. אז תודה.
גם אני מוטרדת מהם, וכדי לנוח אני מניחה אותם על הדף ומניחה שהם ימצאו את דרכם, והולכת הלאה לטירדה הבאה. ואם את מרמזת להיעדר מידע, גם אני לא יודעת יותר. ותודה על התייחסותך.