הבלוג של לבנה כותבת ומספרת
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11467&blogID=23
בעקבות הפוסט של יעל ישראל, הנה הסיפור המקורי שמופיע באנתולוגיה שיצאה בספרדית "און סולו דיוס", בעריכת ירון אביטוב. הסיפור ראה אור לראשונה בכתב העת "מאסף ירושלים".
חלב ודבש
מאת: לבנה מושון
דבר ראשון הכיר את היד החלבית שלה, לבנה, דקה, רכה כקטיפה, בעלת אצבעות ארוכות, ובראשיהן ציפורניים ורודות, נקיות, בתוליות, שלא ידעו עבודה קשה מימיהן, ציפורניים מתוקות שנולדו לקבל נשיקות קטנטנות בקצותיהן כאילו היו של תינוקת. היתהלה טבעת זהב זעירה באצבעה האמצעית, צמיד ליפף את פרק ידה השברירי, ועליו היה תלוי עדיליון בצורת שושנה. אולי חודש או חודשיים חלפו מאז יצאה אליו היד בבקרים, מאז נכנסה משפחה חדשה לגור בבית מספר שמונה עשרה והבחור, כלומר הבעל, ניגש אליו, דיבר איתו, הסכימו ביניהם שישאיר להם בקבוק אחד על אדן חלון המטבח, וביום שישי, לפי ההסכם, תצא האישה ותשלם את החוב השבועי. כך דובר ביניהם. היא לא היתה בשיחה, לא דיברה אליו. אבל ממשלח היד שלה חש שמשהו השתנה בשיגרת עבודתו. שנתיים הוא מחלק חלב בשכונה, משנת ששים ואחת, שנתיים חלפו מיום שכשל אביו מזיקנה טרם זמנה ונשכב במיטה, ונאלץ להפסיק את תלמודו כדי להמשיך בעבודה ובלבד שלא יפסידו את זכיון החלוקה האיזורי. בכל בוקר השכים באשמורת ראשונה, אמר במהירות תפילתו ויצא להביא את הארגזים מהמחלבה, ביידים כחולות מקור הררי אחז בידיות תלת- האופן, ממהר אל בתי השכונה, להשקיט תינוקות רעבים, לספק את כוס החמין למשכימים. מפזר בקבוקים בפתחי הבתים, על אדני חלונות, מעל פחי בלוני הגז, על המדרגות, במבואות של הבתים, לפעמים מניח בקבוקים בתוך סלסלות קש שמשאירים לו סמוך לשער החצר. בכל פעם הוא עוצר ורושם בפנקסו הזעיר את מספר הבקבוקים שהעביר למשפחה, הכל סדור אצלו בטורים וטבלאות, מחשב לכל משפחה את החשבון שנזקף לחובה. בין תשע לעשר הוא מסיים את החלוקה, נוסע עם האופניים עד לישיבה, וחובש את ספסל תלמודו עד שקיעת החמה. אבל מזה שבועיים מלווה אותו היד הלבנה לכל מקום שיילך, כבר העתיקה את מקומה מהחלון, כעת היא אצלו, עמוק בלב ובכל מקום על הגוף, תרה במקומות החבויים בגופו. תחילה חש אותה על ראשו, אחר כך בעורפו, ומיד היא מונחת רוטטת על שיער בית החזה שלו, מסירה הצידה את ארבע כנפות, ריגושים קטנים צולחים את גבו, נמלים של עונג, היא זוחלת לאיטה לעבר בטנו ומשם הלאה למטה, וככל שהוא מעמיק בדף הגמרא שלו מתהדקות ברכיו זו לזו שלא תחמוק אותה יד משם.
בכל בוקר מייחל לרגע כניסתו בשביל המרוצף אבנים מרוסקות, בין שני בתים, בית מספר שמונה עשרה ובית מספר עשרים, הולך במהירות באותה הליכה דובית שלו, על ירכו העבה נחבט נרתיק הכסף שלו, בחוץ, סמוך למדרכה, מחכה תלת האופן שלו, עמוס ארגזי חלב לעייפה, אבן מונחת מאחורי אחד הגלגלים שלא ידרדר המטען בשיפוע הרחוב. הוא מעמיד בקבוק חלב, רק בקבוק חלב אחד בינתיים, על אדן חלון המטבח שלה, בגב הבית, בקבוק שטרח עליו לנקותו מדמעות טל, מאניצי קש שדבקו בו, בשולי חולצתו הוא מצחצח את הזכוכית, נותן ברק בצווארה, מלטף ליטוף קטן בתחתיתה, מניח בעדינות את הבקבוק היפה בלובנו. כך יאה לה, הוא חושב, שתחזיק בידה המלכותית בקבוק אצילי. בצד מונח בקבוק ריק שהיא מחזירה לו בכל יום, בקבוק תמורת בקבוק, שאם לא, יצטרך לחייב אותה בתשלום נוסף, כך הוא עושה עם כולם, אחר כך פוסע לאחור, משתהה רגע, מחכה שהחלון יפתח כמו מאליו, אולי יראה ממנה משהו, אולי תיגע ידו בידה, אולי יגיד לה מילה, אולי תעלה כל כסא ותגביה את עצמה אליו. על הדבר האחרון חשב לראשונה רק הלילה. מעולם לא היו לו סיוטים כאלה על אישה, אישה העומדת על כסא בחלון כדי להטיב לראותו. כשהתעורר משנתו כאב לבו מהתכווצות פתאומית. שלוש או ארבע פעמים יצאה בימי שישי לשלם את חשבון החלב, ומרוב שלבו פעם ורכותיו דפקו מחום, לא הביט בה ישירות, אלא עשה עצמו בודק בפנקסו. כאשר שלחה את ידה לשלם לו, אפילו לא מנה את הכסף, רק נגע קלות ביד המוכרת לו, רצה לאחוז בה לנצח, להרעיף עליה את כל חום לבו, לקח במהירות את הכסף ושילשל אותו לכיסו והסתכל הצידה. כשהלכה ממנו העז להביט עליה מאחור, גוף דק וקטן בשמלת פלנל מתוקה, מותניה קשורים בשני סרטים, שיערות המשי החומות שלה נפלו ארוכות על גבה. נעלה נעליים על עקבים נמוכים. אולי בת עשרים ואחת, לכל היותר בת עשרים ושתיים, וזכה כל כך.
כבר ארבעה שבועות שלא שילמה את חובה. בכל בוקר ראה את נקודת הקצה של שיערה הכהה, המבהיק. כמעט בכל יום נשלחת ידה החוצה אל בוקר ירושלמי לח, על פי רוב היתה היד נתונה בשרוול של חלוק צימרי בהיר, או בשרוול משי, האצבעות לפתו בעונג את ראש הבקבוק, ובמשיכה קלה וחיננית לקחו אותו פנימה אל תוך הבית החם, נעלמו איתו מאחורי זכוכית נטרקת ווילון תחרה שזור סרט לבן. לשבריר שניה היתה לו, ואיננה.
מילה לא נאמרה ביניהם עד כה, לבד מהמשפטים ההכרחיים לקניה ולמכירה. על יד החלון שלה נאחז בו השיתוק. היה רוצה להפטיר, "בוקר טוב, גברת אליסה עיני," כמו שאמר לעקרות בית אחרות שלקחו מידו בקבוקי חלב, ולא יצא מפיו. איתה הכל היה אחרת. לאחר שהחלון נסגר, הוא ממשיך ללכת מאוכזב בשביל, לעבר הדלת של בית מספר עשרים. שם יצאה אליו הבת הבכורה של משפחת לוי, נערה כבת שמונה עשרה, שיניה בולטות ואפה מחודד ואדום. לבושה חצאית כפלים מבד צמר צבעוני, מעבירה את משקלה מרגל לרגל כשהיא מושכת את חצאיתה כלפי מטה מפני הקור. כהרגלה שאלה מה השעה בשעון שלו, והאם תספיק לתפוס את האוטובוס של שבע ועשרים, שמגיע לגבעת שאול, במפעל רוצים לפטר אותה בגלל שהיא מאחרת בכל יום רבע שעה, אבל בלי כוס חלב, היא מלהגת בטרחנות, אי אפשר לצאת מהבית, ואין כמו החלב של אברום החלבן, מוסיפה בחנופה. לאחרונה הדיבור שלה מוציא אותו מדעתו. כשהוא מראה קוצר רוח היא מעכבת אותו בשיחות סרק על חפצים או חרקים זעירים שמצאו בחלב, ומחזירה לו בקבוקים מלאים למחצה, והוא מוצא עצמו מתנצל בשם המחלבה ומזכה את המשפחה בהחזר. לפעמים יוצאת אמה לשלם חוב של שלושה שבועות, והוא מתעכב אצלם בדלת, או יושב לשולחן בהול של הבית, שותה כוס תה חם שמכינים לו במהירות.
אחרי סוכות הגיעו גשמים חזקים, ואברום, במעיל גשם ובמגפיים, בחסות אפלולית הבוקר הגשום, כשעדיין איש לא הוציא אפו החוצה, אזר אומץ וארב לה בחלון. כשיצאה היד שלה לאסוף את הבקבוק כמדי יום אחז בה לעכבה. היד היתה חמה ורכה, וכשנגע בה בכפו הלחה קפאה באחת מבהלה, נשמט הבקבוק ונפל. היא טרקה את החלון, לא לפני שלחש: " אל תפחדי, אליסה, זה אני, אברום, אוהב." מאופן טריקת החלון הבין שהיא רגוזה. הוא מיהר להניח בקבוק אחר ואסף את השברים מהשביל והמשיך במלאכתו. הגשם טישטש את הכתם הלבן וקלונו נסחף במהירות עם הזרם . למחרת הצמיד פתק רטוב לבקבוק החלב שהעמיד על אדן החלון, והלך. כל הלילה לא עצם עדיין. הוא ייסר את עצמו על התעוזה. במכתב אמר לה: " תסלחי לי גברת אליסה היקרה, אני צריך להגיד לך דבר חשוב ביותר. תפגשי אותי בשעה שלוש אחרי הצהרים, על יד חנות המכולת של נחמן, אברום החלבן." בהתחלה חשב שיכתוב לה על החוב שלה, רק ככה, סתם, כתואנה, אבל חזר בו. אחר כך חשב שידפוק בדלת ביתה ויזכיר לה את החוב, ואולי ידברו על עניינים אחרים. לבסוף החליט מה שהחליט וחיכה לראות מה תעשה. הוא היה בטוח שהיא לא תבוא. המקום של נחמן היה המקום היחיד שעלה על דעתו. בשעה כזו נהג נחמן לסגור את המכולת שלו. מאחוריה היתה סככה גדולה ומתחתיה עמדו ארגזי בקבוקים ריקים, קופסאות פח ושקים. הוא קיווה כי הגשם יחזיק את האנשים בבתיהם, והיא בכל זאת תופיע, מבלי שיראו אותה, אולי במעיל גשם גדול ובמטריה, והוא יוכל להגיד לה את מה שעל ליבו. ואם היא לא תופיע? נבהל, ואם היא תופיע ותנזוף בו קשות? ואם תשלח את בעלה לשלם את החוב ולהודיע שמעתה והלאה הם מוותרים של שירותיו?
אברום היה רווק בן עשרים וחמש, ומעולם לא ידע אישה. אבל היה בטוח שהוא יודע אותה מכף רגל ועד ראש. כל גופו היה מלא כוויות של אהבה לוהטת. כל אותו יום לא ראה את אותיות הגמרא לפניו, רק ראה את ידה החמה, האצבעות הארכניות, טבעת הזהב הקטנה, קצה קודקודה הכהה. איך יזהה אותה בודאות? כבר לא היה בטוח בצורתה. בתוכו הרגיש שהוא מוכן לאהוב אותה בכל צורה שיש לה, להניח על ידה הלבנה מאות נשיקות קטנות ומטורפות מפיו הלוהט. בדמיונו עטף את גופו העירום בשיערותיה החומות והתעלס איתה באהבים מותרים ואסורים, רצה לספר לה שלא רק חלב יש לו בשבילה, אלא גם דבש, הרבה מאוד דבש. כשחיכה ליד המכולת השתוללה סופה עזה בחוץ. ארובות השמים נפתחו וגשם עז ניתך. ברקים פילחו את השמים השחורים. המים שצפו בזרמים עזים ברחוב, סוחפים איתם ענפים קטנים ואשפה. אברום עמד במרפסת המקורה שלפני המכולת, והתפלל. מה רבו מעשיך אדוני. הוא הסתכל ימינה ושמאלה, איש לא נראה ברחוב. תחילה ניתק הפח הגלילי שכיסה על המרפסת והועף ממקומו. הוא התגלגל ברחוב עם הרוח העזה למרחק רב ונחבט בשלוליות. אברום נצמד לדלת המכולת, והסערה התיזה את חצצי הגשם על המטרייה שלו, כופפה את פסי האלומיניום שלה והדפה אותו ממקומו. אברום חשב שזה רמז שנשלח אליו משמים לסלקו משם, אבל היה מוכן להתווכח עם ריבון עולם. הוא התכווץ סמוך לדלת, נאחז במטרייה העקומה בכל כוחו, וחיכה. אחר כך התכופף האורן הגבוה, שהיה נטוע במדרכה שלפני המכולת. דומה היה שהגזע מסרב להיכנע לסערה. דקות ארוכות חרקו ענפיו כמאיימים להישבר, עוד רגע קט ולא יעמוד להם כוח. אברום לא זז משם, שמה תבוא אהובתו ולא תראה שהוא מחכה לה. הוא הסתיר את פניו מאחורי המטריה המקומטת ולא ראה איך בגל הבא של תנועת הרוח הנוראית נפל האורן הישר כלפיו, כשצמרתו נמעכת אל דלת המכולת.
אליסה רצה חסרת נשימה בנעלי העקב הנמוכים שלה בתוך שלוליות המים שעל המדרכה. תיק הפלסטיק שלה היה נתון על זרועה והכביד עליה. ראשה היה עטוף במטפחת צמר שכבר נרטבה. מעיל הגשם שלה נדבק לרגליה. היא יצאה ממקום עבודתה חצי שעה לפני הזמן. האוטובוס איחר להגיע. בזמן שעמדה בתחנה נרטבה עד לשד עצמותיה. היא מיהרה לעבר חנות המכולת של נחמן, חשה איך רגליה הרטובות נעשות כבדות ולאות, כאילו התחננו לפניה שתאט את מרוצתה הפראית, ממילא כבר מאוחר. רעם אדיר התגלגל בשמים השחורים. ריאותיה של אליסה כאבו מרוב מאמץ. מרחוק ראתה את האורן השפוך על דלת המכולת של נחמן. היא התקרבה לעץ, הסתכלה לצדדים, היא לא ראתה איש. אי אפשר היה לעמוד כך כשנחלי המים נשפכים מלמעלה. אליסה הלכה ובאה דקות ארוכות, לא ידעה את נפשה. הרחוב היה ריק מאדם. אחר כך גמלה בה החלטה. היא פסעה לעבר ביתה.
למחרת בבוקר חיכתה אליסה ליד החלון. היא הגביהה עצמה על הכסא, ולמרות הקור העז היה החלון עם התחרה הלבנה פתוח. ידה היתה מוכנה להישלח החוצה בכל רגע. היא לא שמעה את גלגלי תלת האופן שלו, גם צעדיו לא נשמעו על השביל. הוא לא הביא בקבוק חלב ממורק הבוקר. הבת של משפחת לוי רצה הלוך ושוב בשביל, מחכה לכוס החלב של אברום. ידיה משכו את החצאית כלפי מטה, הקור אכל את רגליה הכחולות. במרוצתה הציצה בתדהמה באליסה הממתינה גבוה בחלון. זו הסתכלה בשעון מוכת יאוש, כבר היה מאוחר. היא נעלה את מגפיה ויצאה לעבודה. על עמודי החשמל כבר היו מודבקות מודעות אבל לחות. הצבע השחור טיפטף לאיטו מתוך האותיות. אליסה הביאה את כף ידה הענוגה אל פיה הפעור. היא נשארה חייבת שלוש לירות וארבעים אגורות.
סיפור יפהפה ומקורי מאוד, לבנה, כתוב נפלא תמציתי ומרוכז. אכן יד ענוגה לה…
חנה, תודה, תמיד טוב לשמוע ממך, חג שמח ומלא דבש.
שרה, הפתעת אותי, ואני כן זוכרת, ותודה על התייחסותך. כתבי למייל הפרטי שלי, אני סקרנית.
את לא תזכרי, אבל אני כן, והסיפור נפלא.
סיפור נפלא, לבנה. תיאור עדין ופיוטי של אהבה חלבית לא ממומשת. הציפייה לפגישה – סוחפת כמו הגשם, והסוף – פוער גם את פי הקוראים (או, לפחות, הקורא החתום מעלה).
את כותבת נפלא.
תודה שחר על קריאתך הבוחנת. חג חלבי שמח.