ארז פודולי
יוֹרֵד בְּמַיִם
כַּדּוּר הָאָרֶץ מִתְחַמֵּם,
אָמַרְתְּ לִי,
אֲבָל זֶה בֶּטַח
לֹא קָשׁוּר אֵלֶיךָ.
יָשַׁבְנוּ בְּיָפוֹ בְּבֵית קָפֶה נָטוּשׁ
וְגַבֵּךְ לַיָּם
כְּמוֹ מַאפְיוֹנֶר הַיּוֹדֵעַ
מֵאֵיזֶה כִּוּוּן לֹא יַפְתִּיעוּ אוֹתוֹ
הָיִית נִרְגֶּשֶׁת
וְדִבַּרְתְּ בְּמֶחֱווֹת גְּדוֹלוֹת
עַד שֶׁהָפַכְתְּ אֶת הַסֵּפֶל
וְהַבֹּץ הַמַּר טִפְטֵף עַל שִׂמְלָתֵךְ
זֶה יוֹרֵד בְּמַיִם,
אָמַרְתִּי לָךְ,
אֲנִי הִתְכַּוַּנְתִּי לַכֶּתֶם
אֲבָל אַתְּ הִתְחַלְתְּ לִבְכּוֹת.
עַכְשָׁו שְׁתִיקָתֵךְ מַמְתִינָה
לְרֶגַע הַנָכוֹן לְהִתְנַפֵּץ.
אֲבָל אַתְּ רַק שֵׁפֶל שֶׁאֵין לוֹ סוֹף.
רַגְלַי הַיְחֵפוֹת בַּחוֹל
יְבֵשׁוֹת
עֲדַיִן.
ארז פודולי – יליד ניו יורק, ד"ר לביוכימיה, מתמחה באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. מעורכי כתב העת לשירה יהודית-ישראלית 'משיב הרוח', חתן פרס
"שירת המדע" ע"ש לידר לשנת 2008.
השיר ראה אור בעתון 77, גליון 339.
שיר יפה, מלבד 2 הבתים האחרונים, קצת דמוי רוני סומק.
סבינה,
תודה לך. הרגשתי שאקורד הסיום נחוץ לשיר, אבל מעניין אותי איך היית מסיימת את השיר (מסוג התרגילים של אמיר אור, אני חושב)? ואגב רוני סומק, זו אבחנה מסקרנת, אבל אני צריך רפרנס להבין למה התכוונת.
הכרתי משהו שגילה תרופה
לאלצהיימר
ושכח אותה.
אה, נזכרתי:
שיר מבריק!
"עֲדַיִן שִׁיר הָעֵמֶק מְצַלְצֵל
בּוֹ וְהַבָּרָק שֶׁבְּעֵינָיו
מַזְכִּיר מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים."
פתאום נזכרתי, בחלוף הדמנציה הזמנית, שהטריגר הראשוני היה תגובה ל"רציתי לראות אותך צוחקת" ועכשיו אין לי אותו כאן איתי. שמא תשלח לי אותו שוב?
ברוך המבקר, ארז. ניסיתי לחבר את חלקי הפאזל (לא אוהבת 'תצרף')ויצא לי סיפור די דרמטי.
כדור הארץ מתחמם, והוא מתקרר? ממה היא מתגוננת כמו מאפיונר? ממנו? מבשורותיו? (המרות כמו הקפה-בוץ?). (דימוי המאפיונר קצת אלים לי, אבל אני מקווה שאני יורדת לסוף דעתך, או לפחות לתחילתה).
הוא מחכה לגאות שתבוא, לגל (מצידה) שירטיב את רגליו. ואז?
תעלומה: למה בעצם הוא מצפה?
ובולט משחק ה'ים-יבשה', יבש-רטוב. רגליו יבשות, אבל עיניה דווקא לא.
וד"ש חמה לשחר-מריו 🙂
תלמה,
גם לי יצא סיפור די דרמטי. למעשה כך זה כמעט כל בוקר כשאני קם.
אהבתי את המעקב שלך צעד-אחר-צעד ואת ההתחקות אחרי המתרחש.
אכן, דימוי המאפיונר אלים (למרות שציירתי לי בראש דמות מסוג של הפאסיב-אגרסיב), אולי מפתח לכל ה'דרמה'. שהרי אישה עם הגב לים היא לא בהכרח הדמות מ'שלל שרב' (מאיר אריאל/יהודה פוליקר/גידיגוב). זאת מישהי אחרת מאד ומגיע לה דימוי משלה.
למה הוא מחכה? באמת שאלה טובה. אם יש שפל אינסופי, שום גל לא יבוא והרגליים יישארו יבשות. אבל שימי לב, הוא לא מחכה לבד. מי שממתין שם יחד איתו זו השתיקה (אמרנו כבר פאסיב-אגרסיב?).
אמרתי יותר מדי. עכשיו תורי לשתוק…
אה… ולגבי הד"ש לשחר שלנו, תצטרכי לעשות את לבד, אני קצת רחוק בינתיים.
שלום ארז
אני אוהב את השיר כולו. (את כל הבתים). אני אוהב את הדרך בה מוצגת ההבחנה שלפעמים עניינים קטנים ,כמו כתם הקפה מאפשרים לנו להוציא דרכם את צער העולם.גם את השורות האחרונות המשאירות אותנו בצפיה לדעת האם "הטפת המוסר" (יורד במים) תעמוד לו לכותב לאחר שהוא עצמו יטבול במים ויראה אם כאביו נמחקו.
אני אוהבת את השיר.
יש בו רצף אסוציאטיבי נפלא.
תוך כדי קריאה אמורה להיות
תחושה לגבי טיבו של השיר.
ואל התחושה הזו אני מקשיה.
תיקון – טימה
אל התחושה הזו אני מקשיבה
טימה,
פשוט תודה על ההקשבה.
גיורא,
הציפייה הזו הורגת…
אני מניח שבסוף, התחממות כדור הארץ תטביע את כולנו במים.
…אבל זה בטח לא קשור אלינו
"כדור הארץ מתחמם אבל זה בטח לא קשור אליך" מבריק, כל התמונה הנבנית במילים עדינה ונוגעת ובעיקר כנה, אפשר להאמין, וזה לא קורה הרבה
חני,
תודה שהאמנת. גם זה לא קורה הרבה.
שיר יפהפה שמעלה הרבה תהיות בגלל ריבוי הרבדים שבו.
מהו השפל? האם השפל של הים? האם שפלות הרוח של הדובר בשיר שנשאר נטוש?
מי מתחמם? ומה יורד במים?
ההקבלה בין האהובה לבין הים יפהפיה ונוגעת. שניהם בשפל. לא נוגעים, רחוקים.
אהבתי במיוחד את שני הבתים האחרונים ששמים את תחילת שיר בזמן עבר, לאור ההתרחשות בהווה (לבד, געגוע)
ודימוי המאפיונר נפלא. טוב שיש קצת אלימות בשיר. מאד קולנועי.
'כמונו מה שכאן בינינו רק דממה צועקת. את,
שהיית שותקת, גשי. גם לי אין עוד מה לומר.'
(בבדידות או בבדידות צועקת / נתן זך)
עוד דבר קטן –
עכשיו שתיקתך ממתינה
לרגע הנכון להתנפץ
נפלא.
תלביבית,
ריגשת אותי עם המילים שלך ושל זך. אפשר לבקש עוד?
בטח שאפשר! 🙂 הנה:
כשבדידות אינה פחד
נולדת שירה
כשהיד אינה רועדת
כשהגרון אינו מתכווץ
למחשבה
שירה
כשעננים עבותים
בחוץ בכחול הנורא
ואתה שומע את הילדים
גועים
במשחקם
כמו דרך מסכים, ים
ואינך מתעוות
אינך כורע אל שורשי רגליך
לחזק
ללפות
כמו שתיל
(שהרוח לא תפיל)
אלא יושב וניבט
בתוהו, בסרק –
רק
אז
(כשבדידות אינה פחד / נתן זך)
שיר יפה
שיר יפה ועצוב במיוחד השורה : אבל את שפל שאין לו סוף . המשורר קלט את ההוויה הבוצית הזאת בשירו והכמיר את לבי מאוד ,שחר מריו
חנה,
ובין השפל לספל, את קלטת את המשורר.
יופי של שיר לאורח ד"ר ארז.
פאלו-אלטו ואוניברסיטת סטנפורד במדינת קליפורניה
יופי של מקום , ממש בועה מיוחדת בינלאומית
שהכרתי עם משפחתי לפני 5 שנים
ממגורים במעונות בחודשי שבתון קיץ.
לא הכל יורד במים.
כדור הארץ המתחמם והשתיקה שממתינה להתנפצות
הם תיאורים מקבילים של המתנה לרגע הנכון
לשינוי קיצוני במצב הפיסי ובמצב הרגשי-נפשי.
מיכל,
כן, יפה פה… אין ספק שהצליח להם הקמפוס כאן…
ויפה ההקבלה שעשית; הזדהיתי מאד עם האמירה.
תודה.
ב"שירת המדע" השתתף גם בעלה של חברתי,מרחובות
ד"ר לפיסיקה חגי כהן שהוא כותב שירה. מכיר?
מכיר רק בשמו, לא אישית.
יפה ארז, ענוג ומכמיר. אולי תצטרף למטע? זוכר שנפגשנו שירים על העץ? רוחך תרענן כאן, נדמה לי 🙂
איריס תודה. זוכר-גם-זוכר. (כמה זה יפה לומר למישהו "נפגשנו תחת עץ השירים"). אין לי מושג מה זה "מטע" אבל את יכולה לספר לי באימייל. ובאופן פרקטי: אני קצת רחוק בשביל יוזמות מקומיות, לצערי, אבל תשמרי לי מקום?
זה יפה. כאילו כל תופעות הטבע וכל אסונות הטבע מתלכדים ונושפים בעורפך והיא, עם הגב לים. (וכמה מדויק דימוי המאפיונר).
סיגל,
אני מסכים, זו בדיוק השאלה כאן. למי מפנים את הגב?למי שאנחנו אוהבים ובוטחים בו או למי שאנחנו פוחדים ממנו?
היי ארז
יש לב בשיר…
מתח עם הניראה… והרגשות
להתראות טובה
טובה,
יש לב בשיר… ועכשיו יש לי שיר בלב, עם קריאת התגובה שלך. תודה!
שיר מקסים כמו החול והטפטוף.
הכל מטפטף עד שנרטב במלואו.
תמונה שלמה.