שחר-מריו מרדכי משורר
ואז שכחה/ שחר-מריו מרדכי
מתוך גליון כ"ז של "משיב הרוח"
בְּאֵיזֶה רֶגַע חָדַלְתָּ לִהְיוֹת
לִי?
בְּאֵיזֶה רֶגַע אֶחְדַּל לְבַקֶשְׁךָ?
אֶלֶף תְּפִלּוֹת וּתְחִינָה עוֹיְנוֹת לִי
ועֲדַיִן
אֵינִי חֲדֵל לִרְעוֹב לְאֲהַבָתְךָ.
כָּל-כַּךְ הַרְבֶּה דְּבָרִים אֲנִי לא
יוֹדֵעַ. אֵיךְ
שׁוֹלִים אֶת הַזָּהָב הַקָּבוּר בְּלִבְּךָ.
גָּבְּךָ אֵלַי. פָּנֵיךָ מִמֶּנִי.
וְאֵינִי חֲדֵל לִרְעוֹב לְאֲהָבַתְךָ.
לוּ רַק יָכוֹלְתִּי לְהָאִיץ אֶת סִיבּוּבֵי כָּדוּר
הָאָרֶץ. לִגְמוֹר עִם זֶה מָהֵר. וְאָז שִׁכְחָה.
מקסים כל כך!
תודה, אילנה.
מקסים שהגבת ככה דקה אחרי שעלה השיר. הכי ספונטני.
תודה!
אוח, לו רק יכולנו להאיץ את סיבובי כדור הארץ, אחורה או קדימה לפי הצורך…:)
אמן לשיר ולתפילתך שחרמריו.
(אל תכעס, אבל נדמה לי שכורים זהב ושולים פנינים)
תמינקה, תודה.
לו רק יכולנו. ואולי טוב שאיננו יכולים. היינו בוראים תוהו ובוהו.
🙂
ולא כועס. חלילה. שהכורים ידעו לכרות, ואני לשלות. וגם את (בעצמך פנינה) תִּשְלי. (וגם תַּשְׁלי אותי. מה אכפת לך?)
🙂
..:)
כבר אכלתי את כל הציפורניים ברגליים, מרוב שהצטערתי שכתבתי לך את שכתבתי בסוגריים.
אתה 24 שעות של קרט
זהב.
🙂
שתהיי בריאה, תמי. כבר כתבתי בשיר ש"כל כך הרבה דברים אני לא יודע".
🙂
אל תחששי ואל תהססי לתקן אותי ו/או להעמיד אותי על טעותי ו/או למתוח בקורת, יא מצחיקולה. יש דברים שאני כן יודע, ואחד מהם זה להבחין בין מבקשי טובתי לצרי העין. ואת לחלוטין בקטגוריה הראשונה; מה עוד שאני לחלוטין לא משתייך לקטגוריית המשוררים היודעים הכל, האורים והתומים שאין לתקנם.
לציפורניים שלום?
🙂
שחר
נדיר לפגוש משורר טוב נטול אגו
ואתה כל כך לא משחק אותה חכמולוג מתנשא
ואפילו חורג לפעמים מהספרותי
וגולש אל הנימה האישית
צריך בשביל זה בטחון עצמי. נהדר.
"לזכור" אותו, לגמור ואז לשכוח …
זו האסוציאציה שעלתה לי בעקבות השיר.
אבל השיר רציני ומלא בכאב, של תפילות שלא נענות, של רצון להבין איך להגיע לליבו, של אי השלמה עם מה שיש או מה שאין.
ולהאיץ את הזמן: משאלת המשאלות בזמנים הנוראים של כאבי התופת של אהבה ופרידה.
רונית, תודה.
"להאיץ את הזמן: משאלת המשאלות".
מעניין שכשטוב לנו אנחנו לא ממש עסוקים במשאלה להאט את הזמן, אם כי יש כאלה שישמחו להקפיא את הרגע. אולי זה משום שאנו מקבלים את האושר כמובן מאליו (בבחינת: מגיע לנו) בעוד שהכאב תובע את תשומת לבנו שעה שעה.
היופי בזה שזה יכול להיות מופנה לאלהים… או למישהו ארצי יותר.
מעניין סבינה.
בדיוק חשבתי על הרעיון של "הסתר" לגבי השיר של שחר.
"הסתר פנים" בקבלה הוא המצב בו האדם עדיין לא רואה.
זה היופי בשירה, סבינה.
ורוברט פרוסט אמר (ציטוט מהזכרון)שמשורר זכאי לכל הפרשנויות האפשריות בשירו.
תודה.
"אל תסתר פניך ממני ביום צר לי הטה אלי אזנך, ביום אקרא, מהר ענני"
תהילים קב
בין אדם לחברו ובין אדם למקום
זה הפרק שעות נוספות עובד אצל כולנו.
זו התפילה, שולמית,
אני התכוונתי לרעיון של הסתר פנים שבלעדיו לא תתאפשר הבחירה החופשית בעולמנו בין טוב לרע, וכך לא יתאפשר תיקון.
כלומר, יש לזה פן חיובי מאד, רק הוא מוסתר מאיתנו …
הסתר הפנים הוא גם שהבורא מסתתר מאחורי מסכים על מנת לשמור עלינו.
אורו של הבורא חד ונקי ושורף ועלינו להיות כלי עבורו.
ברגע שאיננו הבורא בנוכחותו מסכן אותנו ואז הוא יוצר מסכים שיגנו עלינו מפניו אך אותם מסכים גם מרחיקים ומנכרים.
יש ימים בהם אישית אני חשה שכמה מסכים מוסתרים ולי זה קורה אישית בימי צום, פתאום יש ניקיון רוחני מנטלי ונכונות לקבל.
אך בדורינו רוב הצומות בוטלו ועל האדם לעשות את עבודת הקרוב בעצמו.
במקום צומות יש למי שמאמין את היכולת לעסוק בחסד וצדקה .
החסד תמיד שובר מסכים והסתרים.
אולם מאחר וישראל ערבים זה לזה
היחיד לא מספיק.
אם כי צדיק יכול לפעול ולקרב בשם רבים.
הכל הוא גודל מעלותו.
אך גם הצדיק ומעלותיו ניתנים בהתאם לדור.
כך שעניין המסכים וההסתר מורכב ביותר.
כל- טוב
תודה, אביטל. בפראפראזה אקלקטית על דברי מרדכי היהודי לאסתר, שיר של יהודה עמיחי, מילים של בארי חזק (ללחן של ברי סחרוף) ופזמון של עפרה חזה, אומר:
"אנא, הגבר עוצמת אותותיך כי יש הרבה הסתר פנים, ואהבות שאי אפשר…ואם החרש תחריש, רווח והצלה עמוד יעמדו לנו".
🙂
תבורכי, שולמית.
(מי ומה אנחנו ליד משורר תהלים?)
חזק שיר האהבה הזה,כל כך חזק עד שהוא כתפילה או אהבה לנוכחות אולי אלוהית, בכל שורה כואב הגעגוע, אני מרגישה אותו חי בתוכי, עבר אלי דרך המילים
איזו תגובה, חני. הד של נהמת הלב. תודה.
למה השאלה הכואבת הזו כל כך מטרידה אותנו ואינה מניחה להינתק מן העבר: "באיזה רגע חדלת להיות לי?". ואילו ידענו, היה עוזר?
וכמה טבעי לבקש את הפתרון בעתיד: "באיזה רגע אחדל לבקשך?".
וכל כך נוגעות התפילות והתחינות שאינן עונות, אינן נענות – אלא עוינות.
מותר בקשה אישית? אל תבקש את השכחה. בחלוף הזמן זה כואב, אבל פחות, שחר יקר יקר.
תלמה פרויד! שוב הבנת את העומקא דליבא שבי, ועיני הרנטגן שלך זיהו את החתירה להיענוּת מתחת לעוינוּת.
(וזו הסיבה שבעטייה הכרעתי לטובת "תחינה" ולא "תחינות" מתוך העדפה פואטית של מה שהבחנת בו במקום החריזה הפנימית, שהיתה נוצרת בין תחינות לעוינוֹת).
ותודה לך, רגישה ויקרה.
(נ.ב: אני משתדל).
שחר, שיר כואב, הישר מבטנת הגעגוע, תפילה-פנייה נואשת הכורכת שכחה, סוף מען התפילה ומוות יחדיו. אכן, לא יכולתי שלא לכרוך כדור ארץ בכדור ירי.
לעיתים קשה אהבה כמוות וקשה אהבת אלוהים כשאול (שזו הפרשנות המועדפת עליי).
מזדהה איתך ברעב, באהבה ובחיפוש, חן.
אני קורא אותך, חן. ויודע שאתה מזדהה.
תודה.
הלוואי ויכולתי לעקור אותך מלבי,
שריחות ורחובות ושירים
לא היו מאירים לי אותך
שלילה לא היה מגיע איום
ימין ושמאל למעלה למטה
וטורף ונטרפת דעתי תוכך
הלוואי והיתה דרך לעקור את לבי מלבך.
טקסט לטקסט יביע אומר ושיר לשיר יחווה דעה.
תודה לך, תל אביבית מבכי רע.
🙂
כל כך מהר כל המחמאות נתפסו!
אני לא רוצה להתחכם רק כדי לומר משהו שונה. השיר יפיפה פיזית (מלאכת השיר) ורגשית.
בלב השיר אני מרגיש שאמנם המשורר כבר לא מוצא טעם לחייו עלי אדמות ומוכן "לגמור עם זה מהר" (יפה משתלב הביטוי הארצי כל כך עם השפה הגבוהה). אבל באיזה שהוא מקום התקווה מקננת שהתפילה תענה והאהוב יסתובב אליו.
גיורא, לא כולן נתפסו. הנה, קבלתי ממך אחת מקורית.
תודה.
היי שחר
אני אוהבת את הרעב
אנשים רעביפ יש להם תאווה למציאות.
הסוף של השיר מרתק, בגלל שהוא מעבר לרעב , מעבר ליקום…
אומנם זה שיר אהבה אבל אותי הוא לוקח לשיר תשוקה ופחד מהחיים.
להתראות טובה
טובה, תודה. ושנמצא את שביל הזהב בין השובע לבין הרעב.
של הנפש.
שחר, שירך האיר את השחר שלי
הרעב שלי
עורר את רעבוני
אהבתי מאד את "לשלות את הזהב"
תודה, איריס.
שחר-מריו, שיר תפילה יפה. אני אוהב בו את המֵמד הארצי המתחבר אל האלוקות, כפי שכבר צוין כאן באחת התגובות כמו להתפלל פתאום באמצע התחנה המרכזית החדשה. זה הזכיר לי מרובע יפה של יאיר הורביץ מתוך "ציפור כלואה", מחזור שירים בספרו האחרון הנושא את אותו השם. המרובע הוא בעקבות פטררקא והוא הולך ככה:
"אם לא אני הוא, מהו שיחוש הגוּף?
אם אני הוא, מדוע כה נגזר לשאת?
אם טוב דורש, מדוע לא ימתק כצוּף?
אם רע דורש, יבהיר בי את משא החטא."
יישר כוח! רני
תודה, רן. אני מאד אוהב את ההגדרה שלך: "המֵמד הארצי המתחבר אל האלוקות" (בדומה לְמה שכיוונה גם סבינה). זה מזכיר לי שיחה עמוקה ויפה שניהלתי עם חסיד ברסלב. כשאמרתי לו שיש ניצוץ אלוקי בעיניו, השיב לי: "זו מראה של עיניך".
🙂
רן, הניצוץ הזה דולק בכתביך.
ויפה מאד המרובע של יאיר הורביץ. רוחו של פרנצ'סקו פטררקה אכן שורה עליו. הייתי מביא דוגמאות מן המקור הפטררקי (בתרגום לאה גולדברג) לולא היה הספר ארוז באחד הארגזים, שטרם נפתחו, מאז עברתי דירה לאחרונה.
ובכלל, אני חש שפטררקה השפיע עלי (יש לי כליל סונטות, שנכתב בהשפעתו), כך שלכבוד הוא לי שהשיר הזה מזכיר לך שיר של הורביץ, שנכתב בעקבות פטררקה.
תודה.
כאיל !לאלוהים? לאהבה? לא משנה בכל אהבה יש אלוקות גדולה שיר מרנין נפש שחר מריו
שחר מריו בתגובה למעלה נמחקו מילים הנה התגובה המלאה:
"כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוהים"-שיר לאלוהים? לאהובה? מה זה בעצם משנה, הרי בכל אהבה יש אלוקות ,והשיר שלך עורג אליה(לאהבה) שיר מקסים ונוגע בלב שחר מריו. תוכל למחוק באם תרצה את התגובה המבולבלת שלי למעלה
חנה, יקרה. כמה יפה ונכון: "בכל אהבה יש אלוקות".
את מקסימה…(אלוקית).
:-))
וכקונטרה לפסוק היפה שהבאת, אזכיר לך שלפעמים אין ברירה אלא:
"ברח לך דודי ודמה לך לצבי או לעופר איילים על הרי בשמים".
🙂
שיר מקסים אבל…
לא, לא שכחה – אם אכן זהב קבור בלבו – מאחלת לך שיישאר בלבך בווליום הנכון, שיגיע עם הזמן המרפא.
תודה, נוני.
את חדשה לי. האם את היא "הסמויה"?
🙂
שיר מאד מאד יפה!
תודה, אומי!
שמעתי שואלים :"מה זאת אהבה?"
שחר יקר שירך נותן סוג של תשובה
אוהבת את העדינות ,הישירות ,ההזדקקות וההזדככות שבשיר
בקיצור : אוהבת מאד את השיר
שחר מריו- לב צדיק תמים ומוכשר. המשך כך.
🙂
תודה, רות.
תודה, ריקי.
אבל אין כמו התשובה של ויקטור הוגו לשאלה "מה זאת אהבה":
וכה אמר הוגו: צמצומו של העולם למימדי אדם אחד, הרחבתו של אדם אחד למימדי העולם כולו.
(או, כפי ש"תרגמו" אותו אביהו מדינה וזהר ארגוב: "את עולמי, עם שחר את לי כל היום").
🙂
ואיך באוקראינה? מצאת שרשים?
ש.מ. יש עוצמה רבה בשיח הזה עם הנמען – נוכח- נעדר, כפוי טובה המפנה את הגב. שאלות רבות מעורר שירך. האם הסתר הפנים יוצר רעב גדול יותר, מגביר את האהבה, האם במפגש פנים אל פנים האהבה מאבד מקסמה, האם היא מפחידה- וכמה מייסרת היא האהבה הזאת שמבקשים להאיץ את סיבוב כדור הארץ. כל כך הרבה דברים איני יודע,
ויש דבר אחד שאני יודע, שהשיר מרגש.
אהבתי את השימוש במילה שולים זהב. ורק בקטנה, פה ושם יש טעויות ניקוד שיוצרות צרימה בשיר היפה הזה
אֵיךְ
שׁוֹלִים אֶת הַזָּהָב הַקָּבוּר בְּלִבְּךָ
אני לא יודעת אם זה אכן שיר
תפילה. יש לי הרגשה שהשיר
היפה הזה – מדבר על אהבה
בכל המובנים.
תודה, טימה.
שחר
כל כך אני שקועה בעולם החילוני שלי,
שלא הקפדתי לראות, שזו אכן תפילה,
והרבה אהבה.
טימה, כבר הזכרתי באחת מתגובותיי (נדמה לי לסבינה) את אמרתו של רוברט פרוסט, לפיה "משורר זכאי לכל הפרשנויות שניתן למצוא בשירו".
מה גם שהקפדת לראות.
משה, תודה. תגובתך מרגשת, והקושיות שלך שוות מיליון דולר כל אחת.
לגבי טעויות הניקוד, אני לא יודע לנקד באופן מקצועי. משתדל להיות נאמן לצליל. בשנת 2001 פגשתי את דליה רביקוביץ' בזכרון יעקב, והיא ספרה לי שלמדה לנקד דרך ספרו של עוזי אורנן. ניהלנו, היא ואני, שיחה מופלאה, שרישומה לא מש ממני. גם ניהלנו תכתובת פנים אל פנים מאחר והפרענו למאזינים במהלך הרצאה (וכמובן שאותי היסו, ולא אותה. חחח…). כמוה, גם אתה צודק. עלי ללמוד את רזי הניקוד. השיר עצמו נוקד היטב בגליון כ"ז של "משיב הרוח", ואילולא עברתי דירה, וטמנתי את החוברת באחד הארגזים, שטרם נפתחו, הייתי מתקן זאת מיד. ולפני שאתה מריץ אותי למילונים, אז גם הם בארגזים.
🙂
אהבה נואשת כל כך,אבל גם חומר בעירה. שישאר הרבה ממנו אבל גם…שתבוא אהבה שקטה יותר.
תודה, מירי.
🙂
הי שחר, שיר אהבה כואב מתוך אותו רגע שבו האחד חדלה בו האהבה, האחר לא, והמחשבה שרק בסוף הימים הכאב יעבור.
מכירה את זה, למדתי מהר שזה רק עניין של רגע בלבד, ואם לא זהב באינדונזיה תמיד אפשר למצוא עוד בבוליביה, כזה שקורץ בפנים זוהרות וכולו פנינים.
ואם באלוהים עסקינן, שאינני מחסידותיו, הרי שתמיד אפשר לחפש ולמצוא אלוהים חביב יותר, בין כך ובין כך אנחנו בוראים אותו בדמיון, אז אולי עדיף לדמיין אחד שעיסוקו לקרוא שירים ולמחוא כפיים, אחד שכזה לא יאכזב אותך כי הלוא אתה כותב כל כך יפה, וכך הוא יהא עימך תמיד 🙂
סיגל, תודה, כתמיד על מילים חמות.
את אמנם לא "מחסידותיו של אלוהים", כדברייך, ובכל זאת שלחת אותי למצוא זהב ב…בוליביה. ואם יגעתי, ומצאתי – אאמין, שנאמר:
Believe…Ya
🙂
ונדמה לי שהקב"ה (יה חובב שירה שכמוך) קורא שירה. אחרת איך מסבירים את ההשראה הנשגבת שהעניק למשורר תהִלִּים? ושיר השירים…
🙂
ועם או בלי קשר לאמונה – תבורכי, יקירתי.
זנב-אורן שכמוך, הגדלת-עשות (שוב).
1.
נדמה לי שתמי צדקה בטענתה לגבי הבחירה במילה 'שולים'. כשמדובר בזהב יש לנו כורים, חופרים, חוצבים, מתיכים, מרדדים, מחפשים, ושאר מטורפי-הבהלה-לזהב (כמו כאן, במערב, אין כל חדש…). לעומת זאת, שולים, אפעס, זה קצת דוקר בעין ובאוזן ולא מרוויח שום דבר מהפנינה.
2.
הצירוף 'אלף תפילות ותחינה עוינות' הוא מוצלח מאד בעיניי ומעורר מחשבה. מכיוון שרבות מן התפילות הן תפילות תחנון, הרי שההפרדה הזו מחדדת את הבדל ומלמדת אותנו משהו על מושא התפילה של כותב השיר.
3.
הרובד הלשוני בבית האחרון שונה מאד משני הבתים שמעליו. זה מעורר בי סקרנות גדולה. ושאלה.
לטעמי "שולים" מדוייק ויפה ורך ואוהב.
תודה, נוני. זה בינתיים נשאר ככה.
בואי לשלות איתי.
ויחד נשלותתתת!!!!1
:-)))
כדור הארץ לא עצר, ובכל זאת ירדת, ידידי. מתי אתה עולה שוב? כארז ישראל תשׂגה.
הערותיך והארותיך – זהב טהור. ולא אכפת לי אם אשלה את הזהב, אכרה אותו, אחצוב או אתיך. כשאתה כאן, אני זב זהב.
ומתי נִשלה חומוס פלורנטיני, איש יקר? שאפתח חומוסייה בקליפורניה?
– זנב-אורן (איפה מצואו? אשאלנה איך אומרים זנב-ארז? חחח…)
שנהיה לראש ולא לזנב.
כואב הלב בקריאת השורות :
לוּ רַק יָכוֹלְתִּי לְהָאִיץ אֶת סִיבּוּבֵי כָּדוּר
הָאָרֶץ. לִגְמוֹר עִם זֶה מָהֵר. וְאָז שִׁכְחָה.
בבקשה, לא.בשביל אף אחד.
מקסימה, לוסי.
זה לא שיר אהבה לגבר?
לא נראה לי לגבר יש כאן כדור הארץ בריאה וחידלון הסתר פנים אני חושבת שזה שיר אהבה תפילה לאלוהים
עכשיו חזרתי מהקווקז הגבוה, ובא לי למות עם השיר הזה.
ולא לקחת אותי לקווקז איתך, לבנה…
I will survive
🙂
תודה, יקרה.
וגם את, תִּשארי בחיים.
שיר אהבה יפהפה, שחר.
מה, כבר נכנסת לדירה החדשה? אם כן, מזל טוב.
ובאשר לאהבה, מקווה שתגיע במהרה ושלא תפנה את פניה ממך…
נכנסתי, יוסי. בחודש שעבר.
תודה, יקירי.
תתחדש על מעונך,
העיקר לא לשקוע בשכחה.
הרעב לשירה
הוא הכוח המניע ליצירה
ללא עצירה.
🙂
מיכל, תודה.
מוטב לצאת לאור
ליצירה ושירה
ובכך להימנע
משכחה וחשכה
נכון. זו הסגולה התרפויטית של השירה. זוכרת שדיברנו על זה? יצרנו שעטנז: הערך התראפואטי.
מאפלה לאור גדול…
"להאיץ את סיבוב כדור הארץ"
זה לגרום לזמן לעבור יותר מהר
אפשר לדעת על מה החיפזון "לגמור את זה מהר"?
שאלה טובה. התשובה בגוף הטקסט. והפרשנות כולה שלך.