בננות - בלוגים / / תשובה לחבר שאמר
חוה פנחס כהן
  • חוה פנחס כהן

    ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן. מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה. ספריה: הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990) מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994) נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר> שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר> משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד> הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

תשובה לחבר שאמר

אמר לי חבר מנעורי, שהיה משהו מדכא בבלוג שלי.
אמרתי שעדיין איני יודעת מה אעשה בבלוג הזה. הרי איני זקוקה לחשיפה. האמנות ממילא חושפת אותי לאורות ולצללים ולקפלים וגלוי ולנסתר.

במחשבה שניה , הבלוג, הוא כניסה לעולם אלטרנטיבי, עם חוקים אחרים או ליתר דיוק עם שבירת חוקים. ואני ממילא בודקת גבולות עולמי בכל רגע של כתיבה.

אז גם כאן.
 
ובניין "הדיכאון" שזה בהחלט סוג של ביקורת.
אין לי תשובה אלא,, לומר שבאופן פרדוכסלי, הדרך שלי להתמודד עם הצללים הרכים שבחיים והצללים הקשים יותר, כמו מוות ומחלה, ובחירה באהבה לא פשוטה או נטישת האהבה , או ריחוק הקרוב והקרבת הקרוב לרחוק. כל אלה, רק האומנות יכולה להוציא מהצל, אל האמת. אל אי ההכחשה. אל עדות שאלה הם חיי, מורכבים ככל שיהיו.
 
אבל, אני מזהירה שבלוג הוא פיתוי גדול לעצמי, לכתיבה לשם כתיבה, זו סכנה, אולי הוא סוג של טיוטה ראשונה או שניה.
 
אני חושבת לפעמים במקום שתיקה אביא צילומים שהם בבחינת רישומים למה שהיתי עדה ולא יכולתי.
 

 

14 תגובות

  1. אני חושבת שהיתרון בבלוג ואולי גם החיסרון – אלו התגובות המיידיות.
    מצד שני – התפילה שהעלית דורשת ממני כמה וכמה קריאות . כך שלא תמיד יש תגובה מיידית.
    עצוב? בלוג יכול להיות מתלוצץ ואחריו יעלה פוסט מעונן ובעקבותיו פוסטים של חיים, שהעצב הוא בשר מבשרם.
    אין חוקים וכל פוסט ואופיו. בכל בית יניחו את אגרטל הפרחים במקום אחר. לפעמים רק קוצים כאובים ולפעמים וורדים אדומים, מהסוג המתריס. או זר רך ולבנבן? על אדן החלון או במרכז שולחן האוכל?
    ככה הם הפוסטים כשהם באמת בחיים.

    • זו שאלה שמעסיקה גם אותי, אתמול שאל אותי חבר, למה אני לא כותבת בקצת הומור את הכאב, עניתי לו שהייתי רוצה אבל לא יכולה, אף שבחיי היום יום יש לי הרבה הומור, ככה זה וזהו ואם יבוא יבוא.

    • היי מיכל, בלוג, זה מכתב לנמענים לא ידועים, זו גם מראה. וגם קצת פעולת שימון האגו. בעיני יש הרבה משאלת המדתיות ולא רק שאלה אסתטית וצורנית כמו במשל האגרטל. המילה כתובה בשבילי היא עניין מחייב אפילו בעולם הוירטואלי אם כי היא מאפשר אקספרימנטליות. ושיר טוב הוא שיר טוב ומחייב. הרי לא תצפי ממני שאעבור לשירים"קלילים" לצורך הדיאלוג הוירטואלי. זה נסיון

      • שלום חוה,
        כל שהתכוונתי לומר הוא שכאשר כותבים באופן מעמיק התגובה אינה יכולה לבוא מיידית, דווקא משום שאין מדובר בשיר קליל. אני כלשעצמי רואה בשאלות אסטתיות אמירה מחייבת – האגרטל של רנואר וזה של מאטיס שונים לא רק מהבחינה האסטתית (שאף פעם אינה "טהורה").

  2. שלום חוה,
    לך אני יכולה להגיד: מה נשמע ומה שלומך? אנחנו הרי מכרות ותיקות מרחובות…
    באשר למה שאמר לך חבר – אז ככה הוא מרגיש. אני לא הרגשתי שיש במה שכתבת משהו דכאוני דווקא, אלא משהו אמיתי וכן. במדיה הזאת, שבה אפשר ללבוש כל כך הרבה פרצופים וכל כך הרבה מסכות – כנות היא דבר גדול ואני מלאה הערכה על כך. ואם עכשיו זה מצב הרוח, אז זה מצב הרוח. הוא הרי ישתנה ביום שבו יפרח איזה פרח מרנין על אדן חלונך…

    • שלום עדנה, כף לפגוש אותך שוב ולקרוא מסיפורייך.
      העניין היחיד, הוא שאיני בטוחה שמדובר ב"מצב רוח". אני חושבת שיש מצב נפש שהוא מעבר למצבי רוח. הוא השתקפות ביוגרפית.

  3. שלום חוה,
    לך אני יכולה להגיד: מה נשמע ומה שלומך? אנחנו הרי מכרות ותיקות מרחובות…
    באשר למה שאמר לך חבר – אז ככה הוא מרגיש. אני לא הרגשתי שיש במה שכתבת משהו דכאוני דווקא, אלא משהו אמיתי וכן. במדיה הזאת, שבה אפשר ללבוש כל כך הרבה פרצופים וכל כך הרבה מסכות – כנות היא דבר גדול ואני מלאה הערכה על כך. ואם עכשיו זה מצב הרוח, אז זה מצב הרוח. הוא הרי ישתנה ביום שבו יפרח איזה פרח מרנין על אדן חלונך…

  4. חוה היקרה, אני מזדהה עם הרגשתך, ונחבטת באותה שאלה. אולי הפיתרון הוא במחשבה שזה מדיום שונה למה שהורגלנו עד כה. והוא רק בראשית דרכו. יתרונו הוא ביצירת קשר מילולי עם אחרים, מה שמפיג את בדידותינו ככותבות. ואולי כאן שורש הבלבול, הפגת הבדידות שהזינה אותנו בעבר, כמו כן אורך הנשימה שהשתנה, ומספר הטיוטות שהצטמצם. זהו פרדוקס. אך לדעתי אל לנו למהר ולפרסם יצירות שאינן שלמות, אלא להמתין ולתת להן את מרווח הנשימה, כבעבר.

  5. חוה, ראי כמה מעניין הוא מה שכתבת. הרי בעצם מכתבך הוא הפיצרון לשאלתנו. אולי הדבר הנכון ביותר לבלוג הוא כתיבת הרהורים ושאלות, למטרת שיתוף אחרים. וכך מצאתי את עצמי כותבת אלייך.

    • שלום חגית, תודה לך על ההתיחסות על ההתיחסות המשותפת. יתכן ויש כאן הפגת בדידות , או לפחות נסיון להושיט יד מעבר למסך לאדם שמנגד. ולגבי איכות הכתיבה, לדעתי, אין פשרות. גם אם מדובר בטור עיתונאי וגם אם מדובר בבלוג. אני ממליצה שאם את נתקלת כאן או במקום אחר במילים מילים מילים שאינן מתקיימות מעבר למילול היוצר נוכחות. נהיה בקורתיים ונלך למקום אחר.

  6. חבר מנעורייך

    הלו, כולו התכוונתי שהפוסט מ-5/11/07 היה בו טעם נוגה ו/או דכאוני. גם התמונה הקודמת לא הייתה משהו. אם הובנתי כמקטרג על כל הבלוג – סליחה. זו לא הייתה הכוונה.

    ותיקנת.

    • חוה פנחס-כהן

      שלום חבר
      (רגע של מודעות: שים לב, איך שתי המילים הפשוטות "שלום חבר" כוסו במשמעויות לא תמימות,פוליטיות כל כך, שיש בהן כאב ומכנה תרבותי משותף רחוק כל כך ממשמעותן המקורית עד שקשה להשתמש במילים הפשוטות האלה. אבל, אני מתעקשת)
      אתה מהאנשים הממעטים להשתשמש במילים מעבר למסירת מסרים מדוייקים. תארים לשמות עצם, הם לא בדיוק שפע בשפה שלך, משום כך ביני לביני, הבנתי שיש משהו בדברים שלך והם שימשו לי טריגר למחשבה וכתיבה קטנה. הרי לך יתרון בסוד הצימצום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחוה פנחס כהן