החיים בצמד… תרפיסטית, כותבת, נדבקה בוירוס העופות של האגם למן

   כל כך הרבה שנים לא זכיתי להשתתף בטקס לחללי צה"ל, מאז אני שוהה אי שם, מחוץ לישראל. אילו לא הישראלים לא הייתה הצפירה פולחת את הלב, שירי השכול ממלאים את חלל בית הכנסת בדמעות כאב, תמונות צער חולפות בזו אחר זו על מסך ענק. איש מהקונסוליה הישראלית עמד על המשמר בין צלילי האקורדיון לכינור, לעיני מאתיים אנשים דוממים, שותקים ...

     הרבה חושבים, שציפורים נועדו כדי לאוכל וללכלך ללא יכולת להחזיר איזשהו אות של תודה. בשלושת החודשים האחרונים שנאלצתי להישאר שוכבת במיטה, מאז התחיל החורף הקשה פה באירופה, גיליתי עולם ומלואו. הציפור אינו סתם כדור נוצות צבעוניות שמצייץ וממלא את העצים והשיחים, אלא שהוא יצור עם נשמה, עם אופי איתן ועיקש. לא שונה מבני אדם, בעל חוש טבעי מיוחד ...

         בין עץ אשוח מקושט לקראת חג המולד לעץ צפצפה, שבמקום עוולה, שלשלאות של אורות לבנבנים, אתמול הציבו היהודים חנוכייה בגובהו של עץ. אנשי חב"ד תכננו אירוע זה, נדיר, בכיכר העיר, גלוי לעיני כולם והכל.    קישוטי חג המולד בחנויות ובחוץ ממלאים את הלב באושר, מחממים את הכפור, השלג שהיום כיסה את העיר במרבד לבן, צחור, זך. על ...

   ראשית כל, אני מתנצלת על היעדרותי. המחשב שלי התמרד ועד שמצאתי פה בחו"ל מישהו, שהאנגלית לא מפחידה אותו, הנשמה שלי כמעט יצאה ממקומה. וזה בנוסף לבדיקות הרפואיות הרבות שגוזלות ממני זמן רב, ודורשות ממני נסיעות רבות מז'נבה לפריז ובחזרה. עדיין לא סיימתי עם זה, אבל זה כבר סיפור אחר.         אני מביאה בפוסט זה המשך סיפור על פחם, כבקשת ...

           חצי שעה אחרי שבעלי יצא לעבודה, שמעתי אותו חוזר בחזרה. בזרועותיו נשא משהו שחור, מגולגל בתוך תוכו ככדור, זז, רועד מבהלה, נושם וחי. אצבע העבה של בעלי ליטפה את הגרגרת של היצור השחור כדי להרגיעו.    מרחוק חשבתי שזה חתלתול פצוע, שבעלי אסף איפשהו ברחוב. הרי שבעלי, הוא לבדו, ממסד הסעד לחיות. אבל מקרוב יותר ...

זהו הודעה פומבית, שמכריזים בצרפת בכול תחנות המטרו, רכבת, שדה תעופה, מרכזי קניות, ואלוקים יודע עוד איפה, כבר משהו כמו חודשיים:   לתשומת ליבם של כולם, על מנת למנוע התפשטות השפעת  A/ H1N1(יעני: שפעת החזירים) כל האנשים שחשים חולשה בכול הגוף, משתעלים או מצוננים, עם 38 חום ומעלה מתבקשים להישאר בביתם וליצור קשר עם רופא המשפחה שלו בהקדם. נפתח קו טלפון ...

           אליך אני פונה אבא שבשמים, אבא שבמרומים, אב רחמן. לפני שעות מספר הסתיים הצום. והנה השעה כבר כמעט בוקר, ואני עדיין סובלת מכאבים, סובלת בכל הגוף.    משככי כאבים, על פי הלכה, אינם נחשבים כפיקוח נפש. אבל מאז שהמחלה שלי החריפה, ללא כדורי הרגעה, אני מרגישה כמו חצי בן-אדם אם לא פחות. רטיות הרדמה אומנם ...

       דרך משקפת, אני רואה עולם, פי שניים, חמשה או עשרה. אולי יותר, אבל זה בהחלט לא משנה פי כמה ההגדלה אלא מה שמתגלע ממולי, אותו העולם הרחוק שבן-רגע קרוב, עומד ממש בפתח, על סף ביתי, כמטחווי זרוע, שאפשר רק לגעת ולמשש.    אני יכולה להבחין כל סדק, נקב, שרף בגזע ובענפים עתירי עוולה צבועים בירוק-חלודה, באור העמעום ...

    קריאת ספרים נושאת אותי לעולם הבלעדי של הסופר, ופרד ורגה היא אחת הסופרות שאני מעריצה ומעריכה. לא עליה אספר אלא על סיפור שכתבה, שאינני יודעת מה יותר מטורף, הדמויות או הסיפור עצמו, מכל מקום היה זה אחד הסיפורים מסגנון אקסצנטרי ביותר שקראתי. משהו בסיפור הזה משך אותי, אינני יודעת כיצד להסביר זאת. (נאלצתי כמובן לקצר, הרי שהקטע הקצר הזה ...

       חשוב לכתוב כשכואב אך חשוב יותר, לדעתי האישית, גם לכתוב כשהמצב של הכאב משתפר.      נטלתי תרופות נוגדי-כאבים במהלך שנתיים אם לא יותר, ורק לאחר מעשה הבנתי עד כמה הייתי מסוממת, הגוף דרש כדורים בכאבים פיזיים. מרוב תרופות ראייתי היטשטשה, המחשבות התערפלו כמו לבשו סדין שחור ואטום לסביבה, כל דבר שנתבקשתי לעשות נראה היה כמו לטפס ...