חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
רציתי לשתול כאן שיר אהבה או שיר געגוע, שירי אהבה בתדיררות מסויימת מעידים על עונות וחילופי עונות. אבל משום מה, באה ה"פיאטה" ובקשה לצאת קצת החוצה. ומאחר והיה משהו מהפיאטה הלאומית אתמול, היתה הורדה מהצלב הן של החיים והן של המתים. והדמעות צרבו בגרון כמו מסמרים. הבאתי פיאטה משלי ותסלחו לי על ההשאלה.
פִּיאֶטָה
הָיָה רֶגַע בּוֹ הֶחֱזִיקָה אוֹתִי עַל בִּרְכֶּיהָ
וּבִרְכֶּיהָ הָיוּ לִי בַּיִת
וּבִרְכֶּיהָ הָיוּ שֻׁלְחָן
וּבִרְכֶּיהָ הָיוּ מִזְבֵּחַ
וּבִרְכֶּיהָ הָיוּ מָקוֹם לִהְיוֹת קְטַנָּה בְּתוֹכוֹ
מָה רָאִיתִי מֵעֵבֶר לִכְתֵפָהּ
וּמָה רָאֲתָה מֵעֵבֶר לִכְתֵפִי –
וְאֶת הָרֶגַע הַהוּא אֵינִי זוֹכֶרֶת
אַךְ עָצַמְתִּי עֵינַי לִרְאוֹת
אוֹתִי נוֹשֵׂאת אוֹתָהּ עַל בִּרְכַּי
וּזְרוֹעוֹתֶיהָ נוֹפְלוֹת מִשְּׁנֵי צִדַּי
עֵינֵי אִמִּי הָיוּ מַבִּיטוֹת בְּעֵינַי
וְעֵינַי הָיוּ מַבִּיטוֹת בְּתוֹךְ עֵינֶיהָ
וְהִיא אוֹמֶרֶת לִי לְהִתְכַּסּוֹת הֵיטֵב בַּלַּיְלָה
וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לָהּ לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה הָלְאָה
וּבוֹרֵחַ הַסִּידָן מֵעַצְמָהּ
וּמִתְמַעֵט בְּשָׂרָהּ עַל בִּרְכַּי
וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדַי
לְהָרִים אוֹתָהּ
מַעְלָה
מלוא השיר כאב, מלוא עיניים געגועים, והברכיים חמלה, גם בהיפוכי התפקידים, מרגש.
מצטרפת לקודמי.
תודה אורה, תודה אומי. חוה
כל כך נפלא וכל כך עצוב, להרים אותה למעלה
תודה, חני
חוה,שיר חזק. גם ללא ההקדמה.
ההקדמה היא הצורך שלי ליצור תואם עם הזמן. עם ההווה.
חוה, יפה. יש לי שאלה סקרנית, יותר במימד האישי, ותבחרי כמובן אם להשיב: איך קרה שבחרת דווקא לעבוד עם ה-דימוי העומד במרכז התרבות הנוצרית? הרי היית יכולה למשל לבחור בדימוי "יהודי" כמו עקידה (שאפשר לראות בו ארכיטיפ של דימוי הפייטה המאוחר יותר).
לעקדה, מקום חשוב ומרכזי ביצירה שלי והיא עשירה בואריציות פנימיות המנהלות שיח פנימי עם טכסטים מדרשיים ופרשניים אחרים. יחד עם זאת, אני רואה עצמי כחלק מהתרבות המערבית, בה אני מרגישה בת בית בעולמה ובעולם הדימויים הויזואליים שלה כמו הפיאטה למשל. אני נוטלת מעולם זה, על פי החוויה המובילה אותי.האם הסברתי עצמי?
כן, הסברת יפה. תמר