על קרבות קורבן ואהבה (שם זמני)

 חזרתי מכמה ימי התרחקות וכתיבה. סם לנשמה. הימים היו מלאי אור וכחול וכל דקל או תמר נראה לי כמו עמוד כניסה לארמון. יכולתי להקשיב ולכתוב. החלטתי להוציא אל אויר הבלוג פרק מנובלה שמקורותיה אי שם במלחמת יום כיפור והעכשיוו הסיפר שלה, קרוב להיום. כל תגובה היא משיח עכשיו. שבת שלום.

א.

 

לחצתי על דוושת הדלק בכל כוחי, הכביש היה כמעט ריק וכמה אורות עברו במהירות מולי. רציתי שבכל מאודי שהנסיעה הזאת תסתיים. הגברתי את המהירות וראיתי את מחוג הדלק חוצה את המאה שלושים ומתקדם למאה ארבעים, לא האמנתי שההונדה הנאמנה שלי מסוגלת ככה להמריא. הרכב התאים עצמו לעיקולים הרכים של הכביש סביב הכנרת, עברנו את חנייוני הנופש מימיננו, מסעדות דגים שהחלו לכבות את אורותיהם , התאמתי עצמי לקו הצהוב בשולי הכביש ועקבתי אחר שורת אקליפטוס משמאלי ומימיני שנפגשה בנקודה מסויימת במפגש הפרספקטיבה. מאחורי שורת האקליפטוסים , הכינרת רובצת באפלה חמימה ומה שיכול היה להיות רומנטי, היה לפתע עוין אייל המשיך לדבר אלי, בטון מונוטוני ובלתי מתפשר,. אותם מקומות שטיילנו במהלך היום והתענגתי על השיחה ועל פענוח הנוף ומידע שמעולם לא ידעתי נבע משפתיו כמעיין המתגבר, דומה היה שאין אבן לחופיה הדרומיים של הכנרת שלא ידע על מוצאה ובואה ומי האדריכל שתכנן את שדרת הוושינגטוניות בכניסה לדגניה א" ומאיזו מחצבה הביאו את האבן הבונה את בית גבריאל ומי השף ההולנדי דווקא שמבשל את מטעמי המסעדה שם ישבנו ואכלנו מול הרוגע הכחול. גם מחוג השעון השאיר את חצות מאחוריו וכבר נכנסנו לתוך השבוע החדש. הגברתי את הלחץ על הדוושה והרגשתי איך הטירוף אוחז בי , רציתי שהמרחק ייגמר, להגיע לחדר ששכרנו בקיבוץ, חדר רומנטי הפונה לכינרת, כמעט ייחלתי למשהו חיצוני יעצור את המכונית שיצאה לנסיעה ההזויה הזאת מטבריה שלאחר חצות, על הכביש הפונה דרומה ומקיף את הכנרת דרך האקליפטוסים, דקך בית הקברות העתיק, מסעדות ושעשועי מים, העיקול שמקדים את בית הקברות של כנרת, בוגנויליה פרועה שמתפרצת לכביש באדום מסעיר שאורות המכונית חשפו הנה גשר הירדן והסכר    מימין בית הקברות של דגניה א שם עמדנו בבוקר מול קברו שא.ד. גורדון וגילינו ששם אביו, אורי. ובעוד אני תלויה על כתפו ספרתי כמה מהקברים הם של אנשים צעירים שאיבדו עצמם לדעת. והנה הם קבורים בשורה אחת עם הותיקים ללא הרחקה מעבר לגדרה התפללתי שמשהו יעצור את המכונית . אולי עץ. אולי שוטר. שיעצור את זרם הדברים שפרץ מפיו כמו חבטות אגרוף על פני, לא יכולתי להתגונן, ידי היו על ההגה ובתי שחיי העלו זעה על השמלה האדומה שלבשתי. כבר לא היתי מרוכזת בנהיגה וברמזור של דגניה עברתי במהירות באדום כשהמילים שלו מכות בפני עוד ועוד

–      למה השתקת אותי

–         מה את מבינה בכלל שאת מרשה לעצמך להשתיק אותי

–         למה השתקת אותי

–         מה את חושבת שהוא יודע יותר ממני?

–         אני היתי שם, אני הסתובבתי שם בסמטאות, יום ולילה היתי שם חייל והיתי מפקד

–         גם הוא היה שם, אמרתי בניסיון להצדיק עצמי. הוא היה מפקד הנפה.

–         גם אני היתי מפקד והיתי בשטח.

–         למה השתקת אותי, כאילו דעתו טובה מדעתי.

אורות המכונית האירו על הכביש העולה לחמת גדר ועלי היה לפנות שמאלה לכוון הגדה המזרחית שברתי את ההגה במהירות והצלחתי לשלוט על הפנייה ולדהור קדימה כשהאורות מאירים את שורת האקליפטוסים הגבוהים.

בתחילת הנסיעה, ניסיתי להכניס מילה ולהרגיע, לא התוכחתי רק התנצלתי ביקשתי להמשיך הלאה, אבל אייל, כמו בעל חיים שיצא לצייד ונועץ שיניו בעורף טרפו כדי לשאת אותו למקום מסתור שיוכל לחטט בקרביו, לא שעה להתנצלותי או לדברי. הוא חזר שוב ושוב על המילים

–         איך העזת להשתיק אותי

–         למה לא הגנת עלי והצטרפת אלי

–         אני מתנצלת, אמרתי וחשבתי שזה יספיק

–         אין טעם בהתנצלות, אמר לי, את הנזק עשית

–         לא התכוונתי, ניסיתי בדרך אחרת להרגיע ולחצתי עוד על הדוושה כשאני מרגישה את המאמץ לשמור על האוטו יציב על הכביש ברגע העיקול.

–         תסגרי כבר את הוינקרים כמה זמן הם צריכים לצעוק.

–         אותתי לרכב שמאחורי על שינוי במסלול , עניתי מתוך קיפאון פנימי.

שמתי לב שכבר כמה דקות אני נוהגת במסלול הימני ואילו האיתות נשאר וצקצק, נשאר והשמיע את הקול הטורדני שבעיני היה חלק מהנהיגה אבל לאייל הפריע מאד. הפסקתי את האיתות.

–         מי את חושבת שאת , שאת מרשה לעצמך להשתיק אותי לפני אנשים

–         אני מבקשת סליחה , אמרתי וקיוויתי שזה יספק אותו

–         אין סליחה, סליחה זה לא מילה , אמר וביטל אותי

לרגע ירדתי עם הרכב בגלגל הקדמי לשוליים ואייל שלח את ידו הארוכה והחזקה והטה את ההגה לשמאל כדי להחזיר אותנו אל הכביש. לא הספקתי לאותת הסתכלתי במראה לראות האם יש רכב אחרינו, האם אנחנו במסלול התנגשות.

– מה היית עושה לו לא היתי פה, סינן בין שיניו.

–         עוד מעט נגיע ואז נוכל לדבר, ניסיתי

–         אין על מה לדבר, את השתקת אותי לפני אנשים

–         אני מבטיחה, לא לעשות זאת שוב. אמרתי בסגנון של ילדה קטנה ונזופה.

–         ההבטחה שלך לא שווה, לאן את נו – ס – עת?

עברנו על פני מטעי בננות מכוסים בחופות לבנות, רשתות שהחזירו את אור המכונית במופע פלאי.

פנה אלי בצעקה כשראה שאני עומדת לחלוף במהירות על פני הכניסה לקיבוץ ולחדר שעד לפני כמה שעות שנדמות לי, כחודשים ארוכים, אתמול, עוד קרא "קן אהבה" , לחדר הקטן עם המטבחון וחדר השינה שעל המיטה פרושה שמיכת פיקה ביתית , משובצת המעלה ריח של אבקת כביסה נעימה.

לחצתי על הברקס בבת אחת, המכונית חרקה על שולי הכביש והמשיכה מכוח האינרציה ושנינו נהדפנו לפנים. ברגע שנעצרה מעצמת החיכוך בחול ובחצץ שלצדי הדרך, חזרתי לאיטי אל הכביש ועשיתי סיבוב פרסה כדי לעבור למסלול הנגדי שיביא אותי לכניסה לקיבוץ. עצרתי ליד השומר בתוך הבוטקה, הצגתי את כרטיס האורח שלי והתפללתי שאייל לא יאמר ברגע זה דבר. הוא הסתכל על תנועותיי , על העצירה והשיחה הקצרה עם הש"ג כמי שאורב לטעות.

שתקתי ונכנסתי לשטח הקיבוץ, הכל סביב היה רגוע וחשוך ומוקף חמימות העולה מפני המים , אורות רחוב ושבילים האירו בפנסים רכים את הדרך, נכנסתי לחנייה שליד החדר , החנתי ברכות למרות קול הנקישה שנשמע מהפגוש הנמוך שפגע באבן השפה. 

–         תלמדי לנהוג, סינן ומשך את גופו הארוך והבנוי לתלפיות מתוך המכונית, שקפיציה התרוממו מתוך הקלה מסוימת והלך לכוון החדר. נשארתי בתוך המכונית עוד כמה דקות , כיביתי מנוע והרמתי את ידית ההנדברקס וחיכיתי. מבחוץ, נכנסו לתוך המכונית קולות הלילה, תנשמת השמיעה קולות נשיפה, וגלים קלים נשמעים מכים במרחק לא רציתי להיכנס, רציתי להסב פני חזרה לדרך ולהימלט ממה שחשתי כמלכודת . התקרבתי לחוף שהיה שרוי באפלה, ידוע שהוא שם, נשמע ובלתי נראה, ביני לבינו הפרידה גינה מטופחת בין עצי אקליפטוס גדולים ודקלים מניעי כפות, שרק את גזעיהם שאור היוצא מחלונות ופתחי בתי הקיבוץ האיר. האפלולית הזאת וקרבת המים היטיבו עמי. חשתי איך הזעה שהציפה אותי בזמן הנהיגה, מתייבשת על גופי ואת רכות הבריזה שנגעה בכל מקום גלוי על גופי. הראש שלי הלך והתרוקן ככל שהתקרבתי אל קו המים. כפות הרגלים שלי הבחינו בין תחושת אדמת הגן המעובדת לבין החוף שהתחיל לתת סימנים באמצעות חלוקי אבן, עגולים שהרקידו את ההילוך שלי. הלכתי על חלוקי האבן שרשרשו וקשקשו תחת רגלי לעבר מזח עץ שבור שכבר זכיתי להכיר בערב שבת, בשחייה הלילית עם אהובה. צלליתו התחילה מראה עצמה לפני. חלצתי את הסנדלים וחשתי את לחץ האבנים על כפות רגלי. כאב הגיע מכפות רגלי אל כל הגוף, כמו מכתב שנמסר . הכאב הפיזי שבא מתחתית הגוף והתפשט דרך חוט השדרה אל כל הגוף היה טוב לי התמכרתי לצעדים המכאיבים והתקרבתי למזח. שם התפשטתי משמלתי האדומה מהתחתונים והחזייה. תליתי אותם על זיז מהמזח ונכנסתי אל תוך המים עד צוואר. ברגע שהתחילו המיים לגעת בשפתי ולחדור לאוזני, פשטתי ידיים והתחלתי לשחות. שחיתי כמתרחקת מהחוף אל תוך הכינרת שנראתה לי באותם רגעים כישות אימהית. לא הייתה רוח שתכה במים ולא היו גלים, אלא אלה שהם לוחכי חוף ואותם כבר עברתי . התמכרתי לתנועת השחייה כמו היתי עושה אהבה עם אל גדול ונפלא.