חוה פנחס כהן
ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן.
מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה.
ספריה:
הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990)
מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994)
נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר>
שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר>
משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד>
הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)
חוה פנחס כהן משוררת, מנחה ומרצה. עורכת כתב העת דימוי
חוה, יפים מאוד בעיני הדברים של הרמבם. אין רוח וקירבה ואלוהי בלי גופניות. תודה.
למירה, פשוט לא נכון.
הפירוש של הפסוק שונה לחלוטין מקשר לגוף ונפש. להפך, מדובר על נעדרותו של המקום – המקום : שם נרדף לאלוהות.
מכאן שאין קירבה אליו.
חוה, את האלוהות (המקום) ראיתי ולכן אמרתי אלוהי. האם המחשבה שלי שמתוך הדברים משתמע שיש אלוהי בגופני ובפיסי איננה נכונה לדעתך?
האלוהות איננה נושא לדיון. את לא יודעת מהי ואף אחד אחר לא. לכן מן הסתם, האלוהות נשארת מושג בחילוניות של גוף ונפש, ואצל הדתיים יש לה פירוש אחר לחלוטין.
אני מגיבה למגיב ללא שם, האלוהות היא כן נושא לדיון. אדרבה ואדרבה היא עולה כנושא אצל הרמב"ם במורה נבוכים ובשאר מראי מקומות. האם אפשר לחיות בלי לדון באלוהות והרי אנו בצלמו
האלוהות היא מושג שגם במורה נבוכים תוהים אודותיו.
אם תשאלי בנוגע לצלם מהו צלם.
תקבלי את התשובה הכי קרובה שאפשר:
צֶלֶם, שורש המילה: צֵל (ולא צִילום).
אין אנו יודעים איך נראית האלוהות לפיכך אין אנו יודעים מהו צלמו, ואם מישהו יודע הרי שזוהי התיימרות .
לגבי סמיכות או סמכות, זאת השאלה הנכונה, זוהי סמיכות, זוהי איננה עובדה.
שאלת הצלם, אינה רק שאלת "ההראות". האם אנחנו נראים כמו אלוהים. ודאי שלא. אבל, כנראה שאנחנו משהו ממנו, בתכונות, בתחושות, ברצונות.. אלא שבני תמותה אנחנו ולכן, קצרה כנראה יכולתנו להכיל הכל, אלא להתמיד ולנסות ולהבין מה משמעות היות צלמו.
אין לנו צורך בפסל ובכל תמונה וחל איסור לחפש דרך הפסלים את האמונה באלילים אחרים, לכן הטענה שלך לא נכונה. איננו צריכים לחפש את צלמו של הבורא בנו, כי אנו איננו דומים לו, משתווים לו, ואין לנו כמובן את הכלים והיכולת להבין אותו או להבין מיהו.
על כן כל נסיון להבינו או לתהות על קנקנו מגוחכים.
רק אנשים בעלי גבהות לב וחוסר אמת מוסרית יכולים לבוא לטעון שהם רואים בו
"כנראה שאנחנו משהו ממנו, בתכונות, בתחושות, ברצונות.."
לכן האלוהות היא לא!!!!!נושא לדיון
ובכל זאת אנחנו דנים בו כמו רבים לפנינו, כמו חכמי ותלמידי הזוהר לפנינו וכמו הרמב"ם וכמו שפינוזה וכמעט כל הוגה דעות יההודי נגע בסוגיה ובשאלת הגדרת האלוהות (ולא אלילים) ובנסיון האנושי כלכך להבין את משמעות היותנו ב"צלמו" שהרי להיות בצלמו, דווקא וצר עמדה של ענווה בעולם וקובע אמות מידה מוסריות גבוהות לחיינו.
נכון.
אבל.
בצלמו מלשון צילו, כלומר: הצל שלו.
אנו רק צל אם בכלל…
לגבי האלילים הרי ראו בהם המאמינים הפגניים את כוחם שלהם, והיה ביניהם גם ראש השבט והכפר שהחזיק על ראשו את השמש מקש ומפרחים, האם כך את רוצה שיראו היהודים את כוחו של האלוהים בצלמו?
משום שהאלוהות היא דבר הנבצר מלהבינו אפשר להתכתב איתו כאדם, ולא להתכתב איתו בנסיונות למצוא את המכנה המשותף או את הקשר וההקבלה.
יש בחיפוש אחר הדמיון הזה משמעות המקבילה להתיימרות גבוהה מדיי החוטאת להיותנו בני אדם בשר ודם, אם נשווה עצמנו לאלוהות ולו במעט, משמע: מותר לנו להעניש במוות, מותר לנו לבנות מלחמות ומותר לנו לפגוע בכל מי שלא יאמין בנו.
זאת התיימרות גדולה מדיי, גם אם את חושבת על הנוחם והרחמים שיש לכאורה במושג האלוהות…
אני לא מסכימה עם המדרש שלך שבו "בצלם" גזור מ"צל" . זו רק אחת האפשרויות ולא המשכנעת מכולן. האם הכוונה שהאדם בצילו, או האדם כצילו? בכל אופן אני ממליצה על ספרו שליאיר לורברבאום "בצלם אלוהים". ספר העוסק בסוגיה זו לאורך הדורות.
מירה, איני בטוחה שהבנתי אותך אבל, אנסה. לפי דברי הרמב"ם בקטע זה, העדר גופניות והעדר קרבה פיסית מונעת את קרבתת האלוהי שבנו. היתי אפילו חושבת על חמלה
חוה, והרי זה בדיוק מה שאמרתי. האלוהי מותנה בגופניות, בפיסיות. ללא גופניות אין "מקום". אין אלוהי. הניסוח של הרמבם אגב הוא רציונאלי להפליא, לוגי (אם אין א" הרי שאין ב", ומכאן גם לא ג ד ה), והפירוש שלי היה בהתאם. תודה בכל מקרה
אכן כך, אלא שנדמה לי שדבריו מצביעים על מורכבות. כי מה אם כן משמעות "נעדר המקום"
ועל כך נאמר: אני מקום.
מצפה לספרך החדש בקוצר רוח. כבר קראתי מתוכו את הפואמה: אין לי מקום שצמררה את עורי. סימן מובהק לשיר אמיתי.
תודה חגית, כנראה בשבוע הבא. כך אמרו בהוצאה. אבל, מי יודע גורלו של ספר שנולד "בין המיצרים" אל העולם?
היי חוה
תודה על הכתיבה
להתראות טובה