בננות - בלוגים / / והקול הולך
חוה פנחס כהן
  • חוה פנחס כהן

    ילידת יפו, בת למשפחה קומוניסטית ממוצא בולגרי. גדלה ברמת החי"ל. בגיל 8 התייתמה מאביה שנהרג בתאונת עבודה. עברה לגור ברמת-אביב ולמדה בבית הספר התיכון ''אליאנס''. בגיל 16 החלה בתהליך התקרבות לעולם היהדות. אחר שירות צבאי כמורה-חיילת למדה ספרות עברית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים. בו בזמן למדה וקבלה תעודת הוראה ממכון "כרם" לחינוך יהודי הומניסטי. לאחר לימודיה, נישאה ליוסי ונולדו להם ארבע בנות. ב-1982 עברה המשפחה להתנחלות ענתות באזור ואדי קלט וכעבור ארבע שנים יצאה מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות לשליחות של שנתיים בארצות הברית. עם שובם ארצה השתקעו והתבססו ברחובות. ב-1995 חלה בעלה ונפטר כעבור שנתיים. עם מותו, חזרה המשפחה לירושלים. חוה למדה בבית המדרש "אלול", התחילה ללמוד בבית המדרש "בבלי ירושלמי" ולמדה במכון הרטמן. מאז 1989 עורכת את כתב-העת לתרבות יהודית "דימוי". בנוסף על כך מלמדת ספרות והבעה בכתב בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ובן-גוריון, מנחה סדנאות שירה, חוקרת-עמיתה במכונים שונים ופעילות ציבורית נרחבת. זכתה בפרס ביכורים ע"ש ירוחם לוריא על ספרה "הצבע בעיקר". בתשנ"ה זכתה בפרס ראש הממשלה, ב-1998 זכה ספרה "נהר ושכחה" בפרס אקו"ם לשירה וב-2002 זכתה בפרס אלתרמן לשירה. ספריה: הצבע בעיקר (תל-אביב : עם עובד, תשנ"א 1990) מסע איילה (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1994) נהר ושכחה : שירים, 1994־1997 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 1998) <עריכה, לאה שניר> שירי אורפאה : 1998־1999 : שירים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2000) <עריכה, לאה שניר> משיח : שירים על מה ששח לי מנחם אהובי (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2003) <רישומים, מרים גמבורד> הגנן, הכלבתא והשרמוטה : על הצורך האינסופי לתקוע מסמרים בקרסוליו של אלוהים (טריפטיך) (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, 2006)

והקול הולך

         מאחר והתפתח דיון על תכונותתיו של האל, ואולי על הנסיון האנושי המוגבל כל כך לנסות ולהגדיר ולצייר את הבלתי ניתן, במילים. מילים המקרבות מוחש למופשט ומאפשרות למשהו שלישי להתחולל . יצר הנגיעה בבלתי ניתן להגעה מושך את המילים להגביה עצמן אליו. וכך אומר הרמב"ם במוטו שבחרתי לספרי "שירי אורפאה"  מתוך "שביעית".                        

     "על הקול נאמר שהוא מתהלך

                                      על פי השאלה זאת היא
                                      כל לשון הליכה
                                      המוסבת על האל יתעלה
                                      רצוני לומר
                                      שלשון זאת הושאלה
                                      שלמה שאינו גוף."
 
                                      הרמב"ם, מורה נבוכים, עמ" 60

12 תגובות

  1. איך תוכלי את להסביר את שני המשפטים האלה:

    "כל לשון הליכה
    המוסבת על האל יתעלה
    "

  2. חוה, עם כל הערכתי הרבה לרמב"ם, אני מעדיף את האפשרות של אל מואנש שאפשר לשוחח ולדבר שיכול להגיד: "נצחוני בני, נצחוני בני" או כשאעלה לו על העצבים, או לחילופין יסתתמו טענותיו, או שבמוגבלותי לא אביןאת כוונותיו שיגיג :"שתוק, כך עלה במחשבה לפני".
    שמעתי פעם את משה הלברטל אומר שתפיסת ימי הביניים הרחיקה את האפשרות לשיחת נפש של המתפלל עם האל.

    • אז אתה כנראה מעדיף להשתייך לבורג"ינים

      • משה יצחקי

        לפיכך גם חז"ל משתייכים לבורג"ינים, לכבוד הוא להיות אתם שם

        • ליעקב ולמוישלה, לא ברור לי מאין הגיעו הבורג"ינים לכאן. אבל, השיחה עם האל, לדעתי, אינה תלוית הזמן ההסטורי. תמיד מצא האדם נתיב לשיח עם האל. אם דרך התפילה ואם דרך השירה ואם דרך השיח של החברותא בבית מדרש.לפעמים, גם דרך האהבה. או ההתבוננות בטבע.

    • לכן הספרות המדרשית יצרה את האופציה הספרותית בה לאל יש קול ודיבור אנושי והוא מנהל איתהו שיחה מתמשכת. הרמב"ם, לעניות דעתי, מנסה להעמיד עולם פרשני מכוונה של ההלכה.

      • משוררים שחושבים שהם דוברי "קולו של האל" צריכים לעבור בדיקה נפשית לברור עמוק. ומוטב לעשות את זה בשלב זה ולא לחכות לבעיות שגעון גדלות נוספות.

        • מי הם המשוררים בעלי שגעון גדלות? מי מדבר בשם האל?
          הרמב"ם?

          • הרמבם לא היה משורר, הוא היה הרבה יותר ממשורר, מדוע את לא עונה לשאלה הראשונה שנשאלת?

  3. איפה שמדברים על אלוהים יש מלחמות

  4. איפה שחושבים שיש בעלות על אלוהים נשפך דם

    • הרמבם לא דיבר בשם האלוהים, הוא נתח משמעויות העולות מתוך פסוקים כתובים בדרך צנועה ורבת הדר.
      להבדיל ממשוררים המתחזים לדוברי קול האלוהים שבטוחים שהם צלמו ודמותו בחסד ורחמים.

      נכונה מאוד התגובה האלמונית, אבל תסמין המלחמות נובע מהתיימרות המשורר לשלוט בקול האלוהים ולדבר מגרונו
      כל הצרות מתחילות משם.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לחוה פנחס כהן