שחר-מריו מרדכי
  • שחר-מריו מרדכי

    שחר-מריו מרדכי, משורר.   מהגר מצפון הארץ לתל אביב. ללא סל קליטה. מסתדר. מנחה ארועי שירה. הנחה גם בטלוויזיה הישראלית את תכנית הספרות "על המדף". לרייטינג של התכנית אפשר לקרוא "הישרדות", מסתבר. אנליסט ויועץ פוליטי לשגריר בריטניה בישראל. יש מנדט, מתבהר. בעל תואר ראשון בתקשורת ובמדע המדינה ותואר שני במדע המדינה באוניברסיטת חיפה. אפילו טיפח דור סטודנטיאלי, כשלִמֵּד ארבע שנים אודות המערכת הפוליטית הישראלית. התוצאות לא משהו, מתחוור. שיריו, תרגומיו ומאמרי ביקורת פרי עטו נדפסו בכתבי עת שונים, בהם: גג, דקה, הו!, הליקון, זוטא, מטעם, משיב הרוח, עיתון 77, עמדה ושבו, כמו גם במוסף לתרבות וספרות של הארץ, במוסף ספרים של הארץ, במוספי מעריב ומקור ראשון ובאתר המקוון של ידיעות אחרונות, Ynet.   מקום הראשון בתחרות הארצית "שירה על הדרך" לשנת 2010 . ספר שירים, "תולדות העתיד", ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אבן חושן.

זהר

 

 

 זהר/ שחר-מריו מרדכי

                                                                                  לזהר מינץ

 

כָּל שָׁבוּעַ חָלַקְנוּ שׁולְחָן, זהר ואני,

בְּשִׁיעוּר חָשְׁמָלטְרוֹנִיקָה. מָה זֶה

חָשְׁמָלטְרוֹנִיקָה? אֲנִי לא יוֹדֵעַ,

בְּחָיָי.

 

זֶה הָיָה אָחֲרֵי שִׁיעוּר הִתְעַמְּלוּת.

וְנִגַּשְׁתִּי לַבִּרְזִיָה, וְהַבֶּרֶז טִפְטֵף

וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִסְגוֹר.

וְהָהָפְסָקָה הָיְתָה קְצָרָה, וְשִׁיעוּר חָשְׁמָלטְרוֹנִיקָה

הִתְקַיֵּם בַּמִּקְלט לְיַד הַקיוֹסְקְ שֶׁל לָזִימִי

(כָּכָה קָרְאוּ לוֹ? אֲנִי לא בָּטוּחַ. בְּחָיָי).

וְלא הָיוּ חָלוֹנוֹת  בַּמִּקְלָט.

(וְעוֹד אחרֵי שִׁיעוּר הִתְעַמְּלוּת)

 

וְהַמוֹרֶה (אֵיך קָרְאוּ לוֹ?)

הִתְהַלֵּךְ וְחָצָה אֶת הַכִּיתָה לִשְׁנֵי טוּרִים, כְּמוֹ שֶׁמְפַקֵד חוֹצֶה כִּיתָה. וּשְׁנֵי

טוּרֵי שִׁינָיו הָיוּ

צְהובִּים, וּרְסִיסֵי רוּקוֹ נִתְזוּ. וְזֶה טִפְטֵף. וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה

לְהִימָּלֵט.

וְהָיִיתִי מֵת
מִשִּׁעַמוּם, בְּחָיָי.

וּבָהִיתִי בַּמָּפָּה הַתְּלוּיָה עַל הַקִּיר. וְנִתְקְלוּ בִּי מַחְשָׁבוֹת.

וּמָנִיתִי בַּלֵּב שֵׁמוֹת שֶׁל מְקוֹמוֹת, שֶׁרָצִיתִי לַתוּר

(וְהָיְתָה לִי בֵּיירוּת; וְהָיְתָה לִי דָּמֶשֶׂק. בְּחָיָי)

וְהַשִּׁיעוּר כְּאִילוּ הִתְרַחֵש בִּלְעָדָי

עַד שֶׁהַמּוֹרֶה בִּקֵּשׁ שֶׁאַצַרֵף אוֹתוֹ לַטִיוּל שֶׁלִי בּחָלָל,

אוֹ עַד שֶׁזהַר זָרַק בְּדִיחָה לְחָלָל

הָאָוִיר. וְכולָם צָחַקוּ.

מָה שֶׁבָּא קוֹדֶם.

וּבִשְׁנֵי הַמִקְרִים הַמוֹרֶה הֶאֱדִים וְנָזַף, וְהַצְּחוֹק טִפְטֵף

וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִסְגוֹר.

 

וְאַחרֵי הַתִּיכוֹן בַּא הַצָּבָא.

וְהִגַּעְתִּי לִמֻצָּב גֶנֶלִיס בִּרְצוּעַת הַבִּטָחוֹן, וְהָיָה חָשְׁמָלְטְרוֹנִיקָה

וְהָיָה מִקְלָט, וּבִמְקוֹם קיוֹסְקְ הָיָה מִטְבָּח, וְהָיָה מְפָקֵד עִם טוּרֵי
שִׁינָיִים
צְהובִּים מִנִּיקוֹטִין, וְהִשְׁקַפְתִּי צָפוֹנָה, וְהָיְתָה לִי

בֵּיירוּת, וְהָיְתָה לִי דָּמֶשֶׂק. בְּחָיָי. וְעַל הַמָּפָּה הַתְּלוּיָה הָיוּ גַּם

סוּג"וּד וְרֵיחָן וְעַיְשִׁייה ומַרְגְ" עָיוּן. מְקוֹמוֹת

שֶׁלא הֶעֱלֵיתִי עַל דַּעְתִּי בְּשִׁיעוּר חָשְׁמָלְטְרוֹנִיקָה.

וְגַם לא הֶעֱלֵיתִי עַל דַּעְתִּי שֶׁתִּיתַּקֵל

בְּחוּלִיית מְחַבְּלִים לְיַד סוּג"וּד, זהַר.

וְתֵהָרֵג. בְּחָיָי.

 

וְהָיָה לִי חָלָל.


וְרָצִיתִי לָבוֹא לְנַחֵם אֶת אִמְךָ.
אֲבָל
יֵשׁ בְּרָזִים מְטַפְטְפִים, זהַר,

שֶׁאֲנִי לא יָכוֹל לִסְגוֹר.

http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=514685

 

 

 

 

 

 

 

52 תגובות

  1. אוי
    אוי
    איך אתה עושה את זה?
    מעביר את חוטי המשי של העבר והריח של הילדות
    לכאן ועכשיו ואני יכולה להרגיש את הרוק של המורה מטפטף עלי עד פה
    שחר מריו
    אתה מדהים

    • אני יכלתי להרגיש בכתיבה. וזה חשוב לי לשמוע שאת יכולה להרגיש בקריאה.

      תודה, אורנה.

      לא בטוח שאני מדהים. אבל אני יודע שאני נדהם. ממך. ולא בפעם הראשונה.
      תודה.

  2. שיר נפלא

  3. איריס קובליו

    איזה כלי חזק הוא הזכרון… כמו פנס, מאיר תחנות במערת ה"עבר", להזכיר לנו שהכל קשור זה בזה, שכל מחשבה, כמיהה, חלום, באים לדי ביטוי בצורה זו או אחרת ב"עתיד", שהכל זמני וחולף, רק הפנס הזכרון כוחו לייסר או כוחו לחבר בין כל הזמנים, עבר הווה עתיד, לתת לנו ראייה דרך העצב והנורא..

    • וכמה שהפנס הזה הוא כלי משמעותי, אם רק יודעים להשתמש בו נכון כדי להבין, גם אם זה עולה לנו בהצפה של כאב.

      תודה, איריס.

  4. סיגל בן יאיר

    הו שחר. צובט ת"לב. יפה המעבר שלך מהכיתה למוצב עם כל הדימויים שחוזרים אבל במשמעות שונה. והחזרה הזו על המילה "בחיי" (לעומת המת) כאילו בשפת היומיום, אבל פתאום, מקבלת כובד נורא שכזה.

  5. מירי פליישר

    תודה שחר מריו גם על השיר עם הפזמון המטפטף, בחיי, וגם על השיתוף אם אפשר בכלל.
    שפת השיר שלך היא קסם.

  6. גלית וסקר

    אחחחח שחר- מריו,

    אילו מילים, אילו מילים.
    אחד השירים המרגשים ביותר והחזקים ביותר. כשאשוב הביתה מהעבודה אכתוב תגובה הולמת וראויה לשיר.

    גלית

  7. פוצע את הלב ברגישותו ועדינותו ועצמת הכאב על החבר שנפל.

  8. העבר מת בלי שנזכור בו שמות מלבד את השם של מי שמת. השיר מנבא כבר מילדות דרך "בחיי" (בעל הדו משמעות), את המוות ודרך הברזיה שלא נסגרת את טיפטוף הדמעות של העתיד.
    (אגב, גם אני מהמגמה הזאת ואיבדתי חבר במלחמת לבנון האחרונה אבל רק הלוואי שהייתי יכולה לרקום כזה שיר לזכרו).
    מקסים.

    • מיכל ברגמן

      שיר נהדר, כאילו דיבור תמים של בחור, ואיך דברים קורים בדומה לעבר ובכל זאת הכל שונה כל כך.

      • הפרספקטיבה ה"בדיעבדית" הזו, מיכל, מאפשרת לקטוף תובנות כמו תפוחים מעץ, ולקשור אותן זו אל זו, ואז להדהם מהגילוי.

    • תודה, סיגל.

      דברייך על הזכרון (הסלקטיבי, בלית ברירה) וגם על הניבוי בשיר – לוכדים וממסמרים שתי נקודות מאד נכונות.

      אני, אגב, לא הייתי במגמה הזאת. זה היה שיעור חובה. אני מניח שזו היתה הדרך של מערכת החינוך לאפשר לתלמיד להבין את נטית ליבו, טכנית או עיונית.

      ובאשר לחברך, שנפל, אני מאד רוצה שתכתבי משהו עליו. לכי תדעי מה יפרוץ ברגע שתקבלי החלטה לאחוז בעט/להקליד.
      אם תרצי, תשלחי לי במייל. אולי נקדם ביחד את העבודה על האמירה החשובה שיש לך לגביו (ויש לך, אני בטוח).

      • בצעירותי הוא היה מחמיא לחזה שלי בבגרותו נפל עליו גג…נראה לך שיר רציני? אני לא מתאימה לימי זיכרון. מתנצלת שהפרעתי לשיר שלך.

        • הו, סיגל. את טועה. בגדול. הפער הזה בין המיניות והיצר המיני והתשוקה של הגוף לבין הדממה המוחלטת של הגוף – הפער הזה הוא הגרעין המטלטל של השיר שלך. ואם יש בו טאץ" של הומור, הכאב רק מתעצם. יש לך שיר כתוב בראש, ואת רק צריכה להאמין ביד הכותבת. תני פקודה ליד לכתוב. יש לך הזדמנות להנציח חבר יקר. אני מוכן לעזור בהכוונה, אם תרגישי צורך.

          ספרי לי על נסיבות מותו. שמעתי על תקרית כזו במארון א-ראס. גג בית, שחטף פגיעה ישירה של רקטה, והבית התמוטט על יושביו. האם זה הוא?

          • טוב, נראה. אבל לא היום. ולא זה לא הוא, אספר עליו בהזדמנות.

  9. שירי רבר

    אוי שחר, ממש עצוב. עצוב שככה עוברים מהר מילדות לבגרות, ויש כאלה שלא מצליחים לשרוד.
    שיר יפהפה ומעציב.

  10. שחר.
    מקסים, עצוב, ומרגש !!!

  11. אוי שחר, עכשיו אני יודעת את מי שטפו דמעותייך ביער ציפורי… איך מתועל השיר בנתיב מפתיע, משאיר את הפה פתוח.

    • לבנה, אני לא תמיד מבין למה זה כ"כ מוטבע בי. מוטבע. אין מילה מדוייקת יותר. אפילו כשלימדתי סטודנטים באוניברסיטה, פניתי לסטודנט בשמו של אחיו, שנהרג באסון המסוקים. בתת-מודע חיברתי כנראה בין שם משפחתו של הסטודנט שלי לשמו המלא של ההרוג, שהוטבע בי גם. ואני לא הבנתי בתחילה איך הוטבע בי. את יודעת מי היה הסטודנט הזה? בנה של חברת הקבוצה שלנו, שסיפרה את סיפורה ביער ציפורי.

      ואותך, לבנה, אני אוהב. את זה את יודעת?

  12. מכיר לצערי את התחושות שמלוות את גלעד המלים שלך. יהי זכרו ברוך.

  13. יודית שחר

    חזק.

  14. גלית וסקר

    שחר-מריו,

    אני בכל זאת מרגישה צורך להקדיש זמן לתגובה. אומר בגילוי לב- לא בכל יום אני משקיעה אנרגיות (שאין לי ). אבל השיר לא הרפה ממני. הוא ליווה אותי מהמשרד בבוקר עד לאחרון התלמידים שלי בערב.

    בתחילה חייכתי למקרא הבית הראשון. קומי. (חשמלטרוניקה ושות")…. הצלחת (באומץ שחסר לי מעט) לתאר התרחשות בשפה דבוּרה ולא בשפה ספרותית. לי, כקוראת, זה עזר להיכנס לסיטואציה. דמיינתי בעיניי את אולם הספורט בבית ספרי.
    אח"כ ראיתי את ההשקעה: ה"בחיי" בניגוד לזהר המת. החלל (החיצון) וחלל האוויר. הטפטוף של הרוק או ברז הדמעות, הטורים, דמשק וביירות.

    הסוף הכי מטלטל. הברז שאי אפשר לסגור.

    דבר נוסף לסיום-
    אני יודעת שלא מהללים שבחו של אדם לפניו. אבל בגלל שאנחנו מתקשרים וירטואלית אני מרשה לעצמי להעיז ולומר שזהו ללא ספק שיר למקראה של משרד החינוך.

    בחיי.

    יישר כח,
    שיר מדהים.
    גלית

    • גלית, טלטלת אותי. הזכרון שיש לי מזהר והתגובה המושקעת-מאד שלך משאירים אותי בלי מילים (למרות המילים שמוקלדות כאן). אפילו השיר על זהר לא מצליח לקרב אותי אל הימים ההם, כמו מה שעושה לי התגובה שלך. אף פעם אני לא יודע עד כמה – אם בכלל – שיר שלי (או של משורר/ת אחר/ת) באמת נוגע בקורא/ת ואם כן, איך הוא נוגע.

      עכשיו, אולי, יש לי תגובה חלקית (לגבי השיר המסוים הזה). ואולי אקח פסק זמן כדי לנסח לך תגובה מגובשת יותר, סדורה, בהמשך.

      וגם מעניין אותי לדעת מי התלמידים שלך, מה את מלמדת אותם, איזה משרד, ולמה כ"כ מוקדם בבוקר עד כ"כ מאוחר בערב?

      ותודה. גדולה.

      • גלית וסקר

        מוכרחה להודות, לא בכל המקרים צדה עיני שיר טוב משום שלא תמיד ראייתי חדה. לעיתים, ולצערי הרב ביותר, קצב החיים שלנו משפיע מאוד על חוסר סבלנותנו להתעמק ביצירה.
        החיים כאס.אם.אס.
        כך קרה עם שירו של יוסף עוזר עם אבקת הדגים והר המתים. אז, בזמנו הבטתי רק בתמונת ילדותו המצורפת. המולת היום הניעה אותי להמשיך הלאה. רק עכשיו התוודעתי אליו.
        באשר לשירך, אני מאמינה שלא היתה זו יד המקרה שהתעמקתי כל כך.

        אז כן, מניסיוני ומתגובותיי לעמיתיי ועמיתותיי שיר אכן מצליח לגעת בקורא/ת. ואז הסיפוק שלנו הוא כפל כפליים מאשר "רק" אחרי תגובת: "יפה" "שיר טוב"/ "אהבתי" וכו".

        באשר לשגרת יומי :

        בוקר: מזכירה בסטארט-אפ
        צהריים וערב: מורה פרטית לאנגלית, הסטוריה, ספרות, תנ"כ ועוד מקצועות שאני אוהבת ללמד.
        לילה: מוסיקה ושירה.

        שאלת למה כ"כ מוקדם עד כ"כ מאוחד?
        כי חייבת לממן את שגיונות הגיגיי.

        או כמאמר המשורר (אבי היקר): אני לא מצליח להבין איזה מקצוע בחרת לך…

        חוזרת לבכות מול הטלווזיה

        גלית

  15. יוסף עוזר

    שחר מריו.
    לקרא את השיר ביום הזכרון זה דבר אחד.
    אלא שהשיר הזה הוא מעבר לזמן וחוצה גם את החוויה הישראלית הספציפית. הוא חוצה גבולות ומתנשא כחווית הזכרון וההעדר:
    וְהַצְּחוֹק טִפְטֵף…
    יֵשׁ בְּרָזִים מְטַפְטְפִים, זהַר,/ שֶׁאֲנִי לא יָכוֹל לִסְגוֹר…

    הישג יפה וחזק.

    • יוסף, תגובתך מרגשת אותי פעמיים. פעם אחת בגלל האמירה שבה, ופעם אחת בגלל זהות המגיב. והלא, אתה צמררת עם השורות:

      וּבִמְקוֹם הַר מוֹרִיָה שֶׁכְּבַר אֵינֹו תָּפוּר עָלֵינוּ/ בִּכַּרְנוּ הָר חָדָשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, הָר-מֵתִים.

      והנה הקישורית לשיר המרשים הזה:

      http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=208&itemID=4441#post4441

      תודה, יוסף.

  16. משה יצחקי

    שחר-מריו

    נתת ביטוי כל כך רגיש ומדוייק להוויה הכל כך ישראלית, הכל כך בלתי צפויה, הכל כך מאכלת את יושביה.

    ובאשר לאמא והניחומים והברז.
    לא היה קל לבוא לנחם. במיוחד לנוכח העובדה שזה היה אש כוחותינו. (זה טירוף אני יודע, הרי המוות הוא מוות, ובכל זאת יש שוני) אבל ביקור התנחומים יצר קשר כמעט משפחתי עם ההורים, לצערי האם נפטרה גם היא לפני למעלה מעשור.

  17. שחר מריו
    – בשירים מלאכת התרגום,חילופי אש כבדים וזהר יש משהו משותף
    היכולת שלך לתת מטבע, עץ ופלי צד אחד חי והצד השני מת.
    לתרגם פעילות יומיומית ,חפץ טריויאלי,חוית ילדות שכולנו חוינו ולתת לה משמעות כל כך עמוקה.
    אני מוצאת לנכון לכתוב לך את זה בגלל תגובתך כאן לאחת הכותבות שאין אתה יודע מה עושה השיר שלך לאחרים.
    אתה הופך לי את המעיים ובמקום לחשוב על היום-יום שלי שהוא מאוד עמוס ולחוץ, אני חושבת על השיר והרגישות וחוזרת לבית ספר תיכון ואיך מוני שנהרג באסון המטוסים הראשון מצץ את הבוהן שלו שכבר נהייתה שטוחה ודקה מרוב ואיך שהמורים כל הזמן ירדו עליו.
    ואחר כך בלוויה שלו – כל הכיתה באה
    והסתבר לי שהוא היחיד שנהיה קרבי בעצם.כל השאר ממרם שממרם וקריה.

    ואחר כך אני נזכרת במורים – לא עם שיניים צהובות אבל היו להם סימנים אחרים. וההוא שתוקע בדיחה , והצחוק שאי אפשר לעצור
    והטיול על המפה – המחשבות שנודדות…
    אתה נותן לי לחיות את זה שוב
    אתה כמו טרקטור עם כף , נוסע על שבילי הזיכרון ןמנקה אותם מהאבק.
    משאיר אותי ככה .
    חשופה

    • אורנה, תודה.
      ואוו. אני חושב שכתבת עלי שיר. ואולי לא שמת לב. ואני מתרגש.

      "אתה כמו טרקטור עם כף, נוסע על שבילי הזיכרון ומנקה אותם מהאבק.
      משאיר אותי ככה .
      חשופה".

      ותודה על הקריאה החוזרת בשירים שציינת ("זהר", "על מלאכת התרגום", ו"ברצועת אי-בטחון", שהפך להיות "חילופי אש כבדים"). אני חושב שחוויית הקריאה שלך מעלה ניתוח, שהוא בעצמו "טרקטור עם כף".

      ואם הזכרון של זהר סולל דרך לזכרון של מוני, אז ה"רווח" הוא כפול.

      אורנה, התגובה שלך יקרה לי. תודה.

  18. יעל גלוברמן

    שחר, איזה יופי של שיר.
    והיכולת שלך "לנגֵּן" מחזקת כאן את הכל, כמו מין סימן "בּרביעית" מעל המילים. זה גם איך שהצלחת לעשות את זה, אני חושבת – לא רק בגלל הנושא [שהוא קינה, והנפש כמהה לקצת מוסיקה שתאפשר לזוז הלאה- בכלל, וגם על פני המילים של שיר שאומר שמישהו אהוב או שהיה יכול להיות אהוב מֵת]
    חוזרת לקרוא עוד פעם.

    כן.

    • יעל, איזה יופי של תגובה. רגישה. כמו שירייך. את כותבת על "היכולת שלי לנגן" בשיר הזה. זו מחמאה גדולה בשבילי, כי היא באה ממך וכי את ספר שירייך הראשון, "אליבי", פתחת עם שיר לדן פגיס, תוך התייחסות יפה כ"כ ומקורית ל"נגינה" שלו.

      אז נכון. פגיס זה פגיס. ואני קטונתי. אבל ה"לנגן" שלך מתנגן בברכה אצלי.

  19. איזה שיר פרוזאי כביכול ומדהים בכוחו. שיעור חשמלטרוניקה – גם אני זוכר את זה – זוועה, שמתגמדת למול סוף השיר. השורה שעומדת בדד אחרי כל כך הרבה טקסט טרוניי כמו "היה לי חלל" באה במידה ובמיומנות. שאפו.אתה הופך לקורא את הבטן בפרטים הקטנים ובשורה הזאת. רן יגיל

  20. השיר הזה כתוב כל כך ישיר ואמיתי
    תיאור מדוייק של ילד גדול שנזכר
    בכאילו עכשיו הוא ילד קטן
    וזהר החבר שזור שם בהתחלה כאילו
    הוא מובן מאליו
    ואז בסוף הוא לא
    כאב לי
    אהבתי

    • הכאב הזה רע, אבל כשהוא עובר בשיר, אז אמנותית – זה טוב.

      תודה, נטע. מה שחשת בקריאה מדייק את מה שחשתי בכתיבה. אני נמנע מלקרוא את השיר הזה, אבל בכל פעם שצצה תגובה נוספת (ואני מודה עליה מאד), אני מתחבר אליו שוב. וגם/אפילו על זה אני מודה לך מאד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לשחר-מריו מרדכי