אני והעיר הקדושה
  • רונית בר-לביא

    חוזה השכירות שלי מצביע על כך שאני מתגוררת כרגע בירושלים. זה אומר שחם לי בקיץ אבל נסבל, שאני מוצאת את עצמי חלק ממיעוט קיצוני ומסוכן שהולך ונכחד בעיר הזו, שאני מעדיפה שקט כפרי ופסטורלי על פני צפיפות ורעש של עיר, שאין לי יותר מושג ממקומות חדשים לבילוי בעיר הזו, כי הפסקתי לחלוטין לצאת בה, ושבאופן כללי אני עדיין מעדיפה כאן על פני שם, אולי כי שם יותר פיח ויותר לחות ויותר רעש וצפיפות ולחץ, ונכון שגם הרבה יותר בנים שהם סינגלים ושווים לכאורה וכל זה, אבל כשיש הרבה ממילא לא מוצאים, אז מה רע לי פה בינתיים עם כל הנזירים המורמוניים,  הנוצרים-אוהדי-ישראל, המשיחיים למיניהם מכל קצוות תבל, ונציגי העיתונות-העוכרת-ישראל מכל אירופה רבתי ?? אחרי הכל, כשאת יורדת לך בכפכפים לקנות לחמנייה ושוקו בפיצוציה בתל אביב, איזה מיזוג אתני  כבר נכון לך ? מקסימום פועל רומני דלוח לרפואה. אבל בירושלים, כל גיחת סרק לרחוב מניבה מיזוג גלויות שלם שמהווה עילה לועידת פסגה אזורית לפחות. אז מי אני שאוותר על כובד אחריות שכזה, שלא להזכיר, על ההנאה המשונה שבזכות לגור במקום הדומה ביותר לעזה, בתחומי הקו הירוק ?? ובכן, לא אני. לא ולא. על כך ועוד, בטורים הבאים.

עכשיו זמן ש-מיים

        מוזר מידי היה לי הפורים הזה. ואולי מוזר היא לא המילה.  במילה מוזר יש משהו מעניין, יש חיים. היה כלום. כן, ככה נכון יותר. כן, זו האמת. שמחה מאד על הכמויות הלא ייאמנו של גשם, בירושלים לא הפסיק לרדת במשך חמישה ימים, נכון לכרגע לפחות. זלעפות. הרגשתי כאילו אומרים שם למעלה, שבני האדם יחכו רגע עם ...

קרא עוד »

אדם קם והבוקר כבר שם

          (לגרא ולבוקר, מורי הקשוח) אתם מספרים בבוקר ובשבחו, לעיתים רחוקות מקלסים. אדם קם והבוקר כבר שם – מה יעשה אם לא יצטרף ? לפעמים ישנה התמזגות – אתם קדים וקמים, והוא, זוהר או שלא, נמצא לפניכם ומכל הצדדים ומעליכם ובכולכם, חיה שקטה למראית וטבועה בנוף,  כמו אויר חונק, צפוף, צהוב מצהוב, ולא לבן ולא שקוף ולא שוקט ...

קרא עוד »

מרגש אי אפשר למות

        מרגש אי אפשר למות. ובכל זאת, את יכולה להימצא שוברת את הגב על בסיס יומי, שותה בליעה, אוכלת רֶחֶק, לועסת דיבור – כל מילה שם נולדת גוויה – חיה? מתה. חיה? מתה. חוצה בלי זהירות פסי רכבת, כדי שתעברי בהן בסכנה, חולפת ביעף, לא מספיקה לקרוא את השלטים — רק בכדי שבן הבליעל ישכח. והוא לא שוכח, הוא לעולם לא ...

קרא עוד »

זקוקה לדעתכם (א גרוייסע מציאע)

  חלקכם ודאי זוכרים את המקבץ הקצר של "א-גרוייסע מציאע" שכתבתי כאן לפני כשנה וחצי. אני תיכף אתן כאן לינקים לשלושתם. מה שמאד חשוב לי לדעת, הוא מה דעתכם הכנה, האם המקבץ הזה: – מצחיק – איכותי/שנון – גם מי שלא מכיר אותי מהבלוגייה, יכול להבין ולהזדהות. – האם אחד מהם מיותר, פחות טוב וכולי. כל הערה תתקבל בברכה, ואפשר ...

קרא עוד »

למה יש לי פחות צורך לכתוב

        לאחרונה.  וגם כרגע למשל אין לי הרבה סבלנות לזה, לכן אקצר ולא מאד אסגנן. בזמן האחרון, אני עסוקה במשהו שאני לא כל כך מורגלת בו: עשייה. זה לא שאני אדם בלתי מעשי לגמרי, בכל זאת, תואר במדעים, ופיתוח קול, ועוד אי אלו מיומנויות של ריקוד ונושאים שונים הקשורים ליצירה ואמנות, ותמיד תמיד עבדתי לפרנסתי (מגיל צעיר), ...

קרא עוד »

פצפצתי שישי

    היום זה הצליח, ממש כמו כלום,  בין אגודל לבין אצבע, פצפצתי שישי. כמו תמיד הוא התחיל כבד, מעורפל, לא רוגע לרגע, גורר את עצמו מול כיוון התנועה, נגד כל העונה,  אצלי זה התחיל בשיאצו. אצלה מזרון עשב, קצת תה דרדרים, עם הרבה אהבה ומעט דיבורים, בשתי אצבעות פצפצה לי שישי, ואחר כך שילחה אותי לדרכי. בין שמיים לקניון ...

קרא עוד »

גבירתי, 4 ב 100 שנות בדידות, ומיכאל – שלך.

      מדהים מה שהולך בשנים האחרונות בחנויות הספרים, שהפכו הרבה פחות אליטיסטיות משוק מחנה יהודה למשל, שהוא היום שירה צרופה לעומת מדפי הספרים העמוסי קילואים של קישואים, בנדורות ושאר מזיקין (לפעמים) הנמכרים על פי המשקל וגודל ה4X4 של הקונה, לשם סחיבה הביתה של המרכולת. עד כדי כך, שמי שמביא כמתנה ספר בצוק עיתים זה, נחשב למאד  לא אנין, ...

קרא עוד »

היא סורקה שיערה ומפיצה ברשת

        למה לי לקחת ללב. יותר טוב שאשב לחלון, אסרוק שיערי ואפיץ ברשת. כשנגעת במצחי, היה נשטף זהב שחור  (כך אמרת ולא זכרת אם חרזו כך בשיר),  ליבי חלב מתוק, והכל נמלא אפשרות. מה איתך, מה איתך  – סע לאט, בחייאת, תשתה קפה שחור ותתעורר, אתה המשורר. אז חשבנו שנשנה את העולם, ויבואו כבר כולם. חברים שלנו חשבו ...

קרא עוד »

יפותח בהמשך או שלא

    בסדנת המדיטציה חולקנו לשלוש קבוצות: הנאחזים, הסולדים ואלו שלא אכפת להם. לא הייתי בשיעור הקודם ולא הייתי בקיאה בחומר כמותם, לכן, בהיעדר זמן להתלבט בין הנאחזים לסולדים, נחפזתי להחליט.  בחרתי בנאחזים, ונעתי לכיוונם. לנאחזים היה נעים זה בחברת זה, הם התבדחו יחדיו והעבירו דאחקות על כמה זה קשה להיות נאחזים,  על כמה הם פוחדים משינוי, ועל כמה כייף ...

קרא עוד »

זמן תעופה

      החלטנו לקפוץ מהמטוס החורק. קודם החזקנו ידיים, עכשיו שנינו נופלים מגובה מאה אלף רגל, מנסים לחייך בשמיים. הכאב בחזה מבעבע כמו מירייה מגלגול אחר, אבל בזמן תעופה  יש הקלה, האויר ואתם חולפים על פניכם ואין שהות לכבידה. סימני בכי בעדשה. לפעמים נתקלים זה בזו, (הראשים מתפוצצים, דם ניגר וגם: כלום לא קורה, הכל צמר גפן עננים) עוד מעט ...

קרא עוד »

© כל הזכויות שמורות לרונית בר-לביא