למה יש לי פחות צורך לכתוב

בזמן האחרון, אני עסוקה במשהו שאני לא כל כך מורגלת בו: עשייה.

זה לא שאני אדם בלתי מעשי לגמרי, בכל זאת, תואר במדעים, ופיתוח קול,
ועוד אי אלו מיומנויות של ריקוד ונושאים שונים הקשורים ליצירה ואמנות,
ותמיד תמיד עבדתי לפרנסתי (מגיל צעיר),
אבל בכמה שנים האחרונות, ובעיקר בשנים בהן לא עבדתי פורמאלית, הרגלתי את עצמי
לסוג של חיי-רוגע מבחירה.
לא רדפתי אחרי הישגים, הוצאתי עצמי אל מחוץ למירוץ החיים המערבי הרגיל,
התרחקתי מאזורי הייטק כמו הרצליה פיתוח למשל, פשוט כי הרגשתי שאני סובלת פיזית
איך שאני מתקרבת לשם.

במחשבה עברתי להתגורר בכפר נידח, כמעט באי בודד.
לקח לי זמן להרפות שרירים. מנטאלית ופיזית. למדתי קצת מדיטציה, עסקתי פה ושם ביוגה,
הלכתי לטיפולים אלטרנטיבים שלימדו אותי המון על הגוף ועל הנפש,
למדתי קצת בודהיזם וקבלה. פיתחתי עם השנים (בשיטת הלימוד והטעייה),
במאמצי על ומתוך סבל רב, רמה נכבדה של מודעות עצמית, תהליך שלא נפסק לעולם. רוצה כל הזמן ללמוד עוד ולהתקדם. וזה התחום החשוב לי בחיים:
הלמה הגענו לעולם הזה, לא ברמה הפילוסופית, אלא ברמת התיקון האישי.

התרגלתי לקום מאד מאוחר, לפחות בצהריים (זה היה החלק המיידי והפשוט ביותר..),
ונהניתי מאד משעות הלילה, בהן אף אחד לא יכול היה להפריע לי ולשלווה הטבעית שמצויה בי
(ובכל שאר האנשים) באופן טבעי.

השלב ההכרחי הזה בגדילה כנראה הגיע אל קיצו, ובזמן האחרון אני לא רק עובדת שוב,
אלא פתאם עושה עוד אלף ואחד דברים, חלקם דברים שתמיד רציתי, אבל לא הגעתי אליהם, 
כי לא התחשק לי להטריח את עצמי, אז בתקופה של ההתכנסות פנימה.

ומאז שהתחילה תקופת הפעילות הזו, יש לי הרבה פחות שאר רוח לכתיבה, פחות צורך,
פחות על מה לכתוב, פחות יצירתיות מהסוג ההוא.

עכשיו אני מריצה קדימה, טכנית ואופרטיבית, דברים שטרחתי עליהם בעבר.

מקווה שלא אאבד בדרך את מה שהיה לי.

תמיד פחדתי שיש מחיר להתעסקות באפורים של החיים, וכשאני נמצאת בתוכם,
אני חוששת שבעתיים, משל הולכת לטבוע בביצה ועוד בצבע אפור (ואם אני עצמי אפורה באותו יום, זהו, נעלמתי).

מעניין שהמצב ההפוך לא מטריד אותי באותה מידה:
לטבוע בים של כלום שהופך לשעמום ולמים עומדים, משום מה עדיין פחות מטריד אותי מהטביעה 
בזרם העכור משהו, אך המבשר-חיים של החיים עצמם,

או איך שלא קוראים להם.