אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

          בהמשך לשיר הקודם שכתבתי, מסתבר שיש הרבה יותר לחנויות הת'אכלסיות מאשר כבל מאריך…  ואני מעולם לא נשארתי מספיק בשטחן בכדי להתוודע לעובדה 🙂 תראו מה ששני קרועים יצרו, שירה צרופה: http://www.youtube.com/watch?v=MI2hxpLr_Xk תקשיבו עד הסוף, אחרת זה לא שווה !!     תוספת מהיום 31/08: אוי, כנראה שהורידו להם את זה מיוטיוב !!! אז הנה זה מאתר ...

      מתוך שכשוך הימים נפלטתי פתאם, כמו צדף שנזרק אל החוף, ככה ללא הכנה, ככה כאילו שסוף. <כמה קלישאי, ככה נכון> זה היה ממשיך פיוטי אם הייתי הולכת איטי לאן שחשבתי ללכת, לבד, בקצב שלי. כעבור דקה נמצאתי בקניון, מאבטחת בגופי את נפשי. חשבתי אולי הפעם אצליח, לא אכסה על עצבות מוחשית, ואומר לכולם לא תודה. פסעתי ובאתי, עברתי, ...

  כשאתה אוהב את איך שאני נראית, קוי פניי מתחדדים. שפתיי מִתעבּות ומבשרות פריון, מאדימות משמחה. אני מקבלת פירוש  שאפשר להחזיק בו, גם אם זו רק עבודה בעיניים, גם אם הוא רק בעיני המתבונן. כל יום אני נרצחת סדרתית. אתה הבלש ובינתיים אין לזה פתרון.

        אומרים שאם פאטמה לא מגיעה אל השפלה, השפלה מגיעה אל פאטמה, וכך אכן קרה הערב כשכמה תל אביבים (טוב, אני לא אהיה קטנונית, אחד באר שבעי) משוררים הגיעו ל"התקליט" לערב השקה של גיליון דקה5. הלכתי עם ידיד שלי, לא לפני שביררנו שלא יהיה עשן, כיאה לירושלמים חנאנות. הבאנו איתנו מהבית מים, סנדביץ' גבינה צהובה, את המשאף, וזוג ...

           לא אורחת גמלים ירדה לפסוע. לא דבשת היא אל מול <מדבר>. זו כרבולת, לא בעצם זו… שיבולת, מה יש במכולת, תביאי שניים סולת. סרק, סרק, סרק !!!! תרגולת. קיץ הוא דבר משוגע. אנחנו יותר. על גגות אל קודס – מסיבת ממטרות וטראנס די נו תמשיך כבר להסתכל עליי, חוצפן !!! בנות ציון ואלו מבאר שבע בעיקר: ...

       ישבתי בחושך לנשום ולא-כלום, שואפת חלל ונושפת מאום. הראש שנסע במהירות מטאורית מתרוקן והולך, מתפזר ביקום. שובל של חלב מתהווה מסביבי, מתפזר בלחישה קסומה חרישית. מתוך חשיכה מתהווה והולכת, נרקמת שמלה נשפכת, פלאית. עגול ותמים עם תוים של מלאך, לפתע מגיח ירח ילדי, הוא מפנה זרקורו האוהב ללא תנאי, היישר בבלי דעת אל תוך מרפסתי. כעת אני ...

        יש לו פרצוף של ליצן קרוע והוא מהתל, מהתל ומשטה. רוקד מגושמות אל מולך, מעווה את פניו ככל יכולתו, מוציא לך לשון. תמיד את מופתעת, לא קולטת בזמן, וכך נוספת לפיו עוד עווית מזוגזגת של רעד או פחד עתיק, שהפך אפלה, חריצת לשונות ורוע. ליצן קרוע רזה. את הודפת בכוח מטר כדורי לגלוג בדיוניים, צבעוניים, עליצים לכשעצמם הפורצים מתוכו אל אויר ...