אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

     יצאתי היום מהקונכיה שלי אל "העיר". כלומר, זה לא שאני לא יוצאת מהבית, אני יוצאת המון, אבל בעיקר לטבע, למקומות שקטים, למדבר, מעיינות, דברים כאלה. עיר אני די לא סובלת, לכן למרכז העיר, אם אני נאלצת להגיע, זה רק בסבל ועצבים ורק כשממש חובה. לכן אני כבר לא כל כך מכירה את העיר והמרכז שלה, ואחת לשנה או ...

      הי  לכולם. לא נמצאת כאן כמו קודם. לא נכנסתי כבר יותר מעשרה ימים (בשבילי זה הרבה). ונקשרתי למקום ואני מרגישה אתכם כמו הקבוצה שלי במובן כמעט משפחתי, ואני, מה לי ולקבוצות בכלל. אבל אחרי כמה ימים מחוץ, נעשה מוזר ולא טבעי לחזור לכתוב. אני בשינויים לאחרונה, אולי יותר מבעבר. מרגישה בסוג של גלות מעצמי המוכר, ולא תמיד ...

      היא אוטמת את אזניה וצועקת "בווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו" ואחר כך שוב ושוב ותוך כדי דורשת הקשבה ומענה והתייחסות. כשמישהו מנסה להגיב או לענות ואז לגמור עם זה, היא בדיוק לא מקשיבה, את אוזניה ממשיכה לסתום ולקשקש ב"בוווווובווווווווווווווווווווובווווווווווווווו", ואז שואלת למה אף אחד אינו עונה. ושוב צריך לחזור על זה. זה קשה, הם לא יכולים יותר עם הניצול הזה, גם להם ...

        קשה כאן, קשה כאן, קשה כאן זוועה. אני עכשיו בסיבוב האחרון בזירת ההתגוששות. השקעתי ולמדתי ממש ממש טוב במשך שבועיים-שלושה והבאתי את עצמי לרמה טובה מספיק בתוכנה שבה אני מציעה עצמי, כך שעברתי מבחן מזורגג בן 4 (!) שעות שכולו תיאורטי, בגוף ציבורי מזורגג עוד הרבה יותר. אחרי שעברתי את המבחן, מה שלא קורה שם הרבה, ...

    לא רוצָה להגיד שלום לָיום, להתראות לתודעה, לפסוע שוב אל מנהרת החושך שתבלע למסע דומם.     אזור זמן שלם שרוע,   איש איש בנפרד על כנו. המסע כבר החל, השיגור כבר קרה, ואני נשארתי לבד, מתמהמהת, להיפרד מסתם יום, סתם עולם, הכרה.   שותה מים, מצחצחת שיניים, מטילה קצת מים דלוחים, מציעה שוב את כן השיגור התמים ...

    שעת נפש אחת נספרת, טיק טק.   נעים שטיח מקיר ועד קיר מזמין המרחב של הלב ליסב ולשבת בתוך חדריו. ובחדר הזה חם ורחב.   על השולחן, כפית הכאב מכסיפה, כוס זכוכית דקה שקופה, חושפת תחתית. עוגית המזל ריקה בצלוחית. מפת תחרה פרומה, מחזקת יד גרומה ונרעדת תדיר.   אל הפה מתקרב סכין מנתחים, מבתק תחושה מתחושה.   ...

      והיתה כאן דממה מוחלטת. שעה-שעתיים לפני הצפירה, חזרתי מכל הסיבובים לשכונה דוממת. כמעט לא היה לי נעים מכמה זה מרגיש לי נעים השקט הזה. והרי ערב יום הזכרון, והעצב עומד להתפרץ מכל החזיתות. נראה לי שאני הרבה יותר מדוכאת ביום העצמאות הקולני ורועש-הפיצוצים, שלא נדבר על פורים וכל ימי ההילולה המאולצת וחסרת הרסן, שרחוקה כל כך משמחה ...

          אחחחחחח, לנקות הדירה. לקרצף פאנלים, למרק המצפון, לנער שטיחים מלאי פירורים מעל השכנים, להרעיד עם שואב את כל השיכון. לענות לאמא מהר להגיד שאת לא יכולה לדבר, את עכשיו עסוקה בניקוי יסודי, נשבעת? נשבעת, אלוהי כל הספונג'ות היום הוא עדי. להכיר חפצים שונים מקרוב, ליצור יחסים. באמת לא ידעתי שהיינו כל כך קרובים, לו הכרנו בזמן, אולי ...

       אל חנות הצעצועים ההיא שעל הדרך, נכנסת גברת-עם-סלים, כתף, חזה, שיער, מחשוף וירך. אני צריכה משהו בשביל בן הפעם, אחיין שלי. פשוש שלי. חידה. מה קונים לבן ? תראי פה פאזלים ושם מכוניות, משאיות ורובוטים כסופים, בנים אוהבים דברים שזזים. אפשר גם חכה עם דגים ששוחים ולוייתן כזה,  ספיידרמן ובוב הבנאי או חלוץ של חלל נמתח בקפיץ, ובאופן ...