אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
לא רוצָה להגיד שלום לָיום,
להתראות לתודעה,
לפסוע שוב אל מנהרת החושך
שתבלע למסע דומם.
אזור זמן שלם שרוע,
איש איש בנפרד על כנו.
המסע כבר החל,
השיגור כבר קרה,
ואני נשארתי לבד,
מתמהמהת,
להיפרד מסתם יום, סתם עולם, הכרה.
שותה מים,
מצחצחת שיניים,
מטילה קצת מים דלוחים,
מציעה שוב את כן השיגור
התמים למראה,
מפרקדת עצמי עליו במאוזן, ומורגלת –
ממתינה
לפקודה מבפנים.
(נכתב ב 2004 ופורסם בשין1)
יפה, רונית. אותי זה לוקח למקום אולי קצת לא צפוי, אבל מאד מתכתב לי עם הפילוסוף בלז פסקל, שאמר: "ניגר לו הזמן, ניגרים רגעיך ושעותיך, ניגרים חייך בלי הרף, ואין להשיב".
לאן שזה משגר אותך, זה טוב.
אני התכתבתי יותר עם התוכנית "מנהרת הזמן" משנות ה 70 בטלביזיה החינוכית.
איזו סדרה די קלוקלת עתידנית שיובאה מארה"ב.
לא רוצָה להגיד שלום לָיום
שירה פותרת את החידה שלך, כמו כאן- לקרא אצל הזולת מה שפועם אצלך כחויה מידי לילה – הפרידה והשקיעה לעולם האחר שנקרא שינה.
מענק גדול הוא להעניק לקורא מה שרוחש בתוכו במילים כאלה. יפה!
אכן, חוויה מידי לילה, יוסף.
שינה ידועה בתורה כ 1/60 מוות.
חוויה גדולה.
רונית, באמת יפה. והסוף מפתיע ונפלא: הדימוי של המיטה לכן שיגור. אני שחיה בלי טלויזיה ולא קוראת מדע בדיוני — חוויתי רגע של הפתעה — קפיצה פואטית פראית — כמו שצריך ורק מעט מאד קורה.
תודה סבינה, והדימוי: מתחילת השיר.
היה סרט נחמד מאוד על קרין שמתעורר כל יום לאותו היום.
יפה.
ממתינה פקודה מבפנים …
זה נותן לשיר את ההמשך הקיום בעולם.
להתראות טובה
יפה בעיניי החוויה המיוחדת בפרטיותה
של המעבר לרשות החלום. הטיל אל הלא מודע הוא דימוי יפה מאוד. והסרוב או העיכוב נכונים, מובנים.
רוניתה, לא הייתי כאן זמן רב ואת משתבחת מפוסט לפוסט. בשבילי הזמן שאת מתארת הוא הקשה ביותר במהלך היום. לוקח זמן עד שהפקודה הפנימית אכן מגיעה :).
ברוכה השבה,
ואם הם מוצלחים, סימן שאני מתדרדרת מפוסט לפוסט, כי אלה קטעים שלי מלפני 4 שנים,
אז כתבתי שירה כבדה יותר מהיום.
מזדהה. תודה.
תודה לכולכם על התגובות.
יפה מאוד רונית ועשיר בדימויים או מיטתי …
תודה מירי.