קשה כאן בעיר הזאת

אני עכשיו בסיבוב האחרון בזירת ההתגוששות.
השקעתי ולמדתי ממש ממש טוב במשך שבועיים-שלושה והבאתי את עצמי לרמה טובה מספיק
בתוכנה שבה אני מציעה עצמי, כך שעברתי מבחן מזורגג בן 4 (!) שעות שכולו תיאורטי,
בגוף ציבורי מזורגג עוד הרבה יותר.
אחרי שעברתי את המבחן, מה שלא קורה שם הרבה, זומנתי לריאיון, ונאמר לי במפורש לפני,
שהריאיון ייארך לא יותר משעה (!!), למודת סבל שאלתי שוב אם להתכונן לריאיון בלבד
ולשעה בלבד ונאמר לי שכן.
הגעתי, רואיינתי בחוצפה תוך כדי ההבחנה השקרית ש "לא היית אצלנו כבר איזה 3-4 פעמים ?",
משעברתי על ידם די בלית ברירה גם את הריאיון,
הם ביקשו, ככה על המקום, שאבחן מ-ע-ש-י-ת במחשב בבנייה של כל מיני דברים ועניינים,
כיוון ש"היה כבר אחד שעבר את המבחן והריאיון והתגלה כחתול בשק, מאז אנחנו נותנים
גם את המבחן הזה". נגנבתי.
נשארתי במקום שעה כמו שהובטח לי, שוב, קרוב ל 4 שעות מזיעות ומעיקות,
בהן אני צריכה לסבול אווירת שכונה ירודה במיוחד ששוררת במקום,
מבטי שימפנזים של העוברים והשבים כלפי (אתם לא עובדים במחשבים, הלווו ??),
וסביבה רעועה שלא עומדת בתנאי המבחן אפילו.

להרגשתי ביצעתי כהלכה, וניחשתם נכון, עוד לא קיבלתי שום תשובה, לא כל שכן התייחסות
כלשהי, אחרי כל המאמצים הפסיכיים האלה.
וכל התיאור הזה מדבר על מקום אחד בלבד.

עוד מקום, שמשלם ממש גרוע, אבל בוחן את האנשים כמו מחבלים בכניסה לקניון,
כנראה הוצף בכל כך הרבה מועמדים קשיי-יום, שהרשה לעצמו לא לתדרך אותי לפני,
וככה הגעתי לשלוש שעות מבחנים בנושא שאני אפילו אינני מכירה, על אף כל זאת עשיתי
את המבחן, והיטב.
עד עכשיו לא שמעתי מהם.

עד רמת בית שמש העפלתי בניסיונותיי האחרונים, נחושה, שזהו הסיבוב האחרון בזירה.
מי שינצח עכשיו, הוא המנצח האחרון והסופי.

מי שיפסיד, יעזוב את הזירה.

אני רואה גם רואה מי שאר המתמודדים שלצידי במירוץ הבלתי אפשרי אחר המשרה:
עדרים על עדרים של נשים חרדיות עתירות ילדים, דתיות ש"ס במטפחות הדוקות,
כאלה שמוכנות לרדת במחיר, והמון, כאלה שעובדות מצויין בדר"כ ובקפדנות,
ובדר"כ ללא הכשרה כמו תואר או  שנות אקדמיה, אלא בעיקר: היעדר מוחלט של אופציות תעסוקה
ועל כן נכונות אינסופית לוויתורים למעסיק וליכולת לסבול יחס מחפיר מצידם כלפיהן.
אם לא הן, אז מדובר כאן על כמה בוגרי תואר טריים שעדיין מנסים באופטימיות למצוא
תעסוקה בעיר המזורגגת הזאת, ולא יודעים שבדיוק בעוד 3 חודשים גג הם יארזו יפה יפה
את כל הפאקלאות ויעברו למרכז, כמה שהם שונאים את גוש דן  ולא יכולים לנשום בה.

אלה המתמודדים שלי על משרות כאן, והשמחה רבה.

בירושלים נכון להיום וכנראה גם ל5 השנים הבאות לפחות, אין שום רכבת שיכולה להביא
את תושביה הנאנקים לאיזשהו מקום במרכז בזמן סביר בבוקר של פחות משעתיים
לחוצות, וככה אנחנו נמצאים תקועים.
בין הפטיש לסדן.

אוהבים את האויר ואת הדירות לשכירות שעוד יחסית יש כאן, את הירוק שמסביב, את השקט
והיעדר הלחץ, את אוירת הכפריות, אבל לא מצליחים להרוויח כאן לירה.

אלא אם כן אתה כמובן איש חינוך או ממקצועות הסיעוד שמהן דווקא יש אינפלציה בעיר הזו:
רוב תושבי העיר נכון להיום הם או משוגעים בליווי צמוד או סתם חוסים מכל שכבות ההגדרה
של המלה חוסה, או מוגבלים אחרים שממילא לא יחפשו כאן תעסוקה לכן גם פחות יצעקו,
או כמובן התושבים הטבעיים של העיר: חרדים וחרדיות וברוקלינים וברוקליניות
ובכלל אנגלוסכסים וצרפתים שקנו כאן בתים אותם הם מאיישים בערך חודש בשנה.
עוד קבוצה היא כמובן המטפלים של כל החוסים למיניהם,
החל מעובדים סוציאליים דרך כל סוגי ה"מטפל ב- " שקיימים ועד לעובדים שיקומיים
ופסיכולוגים בכל צבעי הקשת והסגנון הידועים והלא ידועים, וכלה בכל מקצועות השאנטי
האלטרנטיביים שגם בהם נעזרים חלכאי העיר ונדכאיה בבואם לנסות להצליח לעשות כאן משהו,
כל דבר כלשהו למעשה, שקשור לחיים.

יש חולים סופניים שנותנים להם פשוט למות,
כי אין יותר מה לעשות.