היא אוטמת את אזניה
וצועקת "בווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו"
ואחר כך שוב ושוב
ותוך כדי דורשת הקשבה ומענה והתייחסות.
כשמישהו מנסה להגיב או לענות ואז לגמור עם זה,
היא בדיוק לא מקשיבה,
את אוזניה ממשיכה לסתום
ולקשקש ב"בוווווובווווווווווווווווווווובווווווווווווווו",
ואז שואלת למה אף אחד אינו עונה.
ושוב צריך לחזור על זה.
זה קשה,
הם לא יכולים יותר
עם הניצול הזה,
גם להם יש רגשות,
גם הם קצת בני אדם.
אבל מה זה משנה מה שהם חושבים,
כשאין מצב שהיא תכיל
את מה שנאמר לה,
וילדות שלמה מאחוריה,
לעולם אינה נגמרת.
כשיש מצעד שלם של ארועים וחלומות וגם דמויות,
ומלאי עבר וכל מיני משמעויות,
וכולם תמיד עומדים אצלה כמו חיילים
למסדר ה"בוווווווווווווובוווווווווובווווווווו"
שלעולם אינו נגמר,
רק הם
נוכחים ונפקדים,
תמיד מאזינים
ולעולם כמעט
אינם זוכים להישמע,
הרי הם חיילים אילמים בצבא ה "בוווווווווווווווווווווווווווווו" שלה.
והיא אוהבת עד אין סוף
גם הם מלידה ועד בכלל
לנצח
אוהבים.
אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
יפה רוניתוש. אהבתי. גם הקצב טוב. משהו זורם. חודר.
לא כיף להיות החיילים שלה ואם היא עוד אפילו האמא שלהם …מי יצילם?
מאידך הידיעה שהיא כזאת בווווווווו קיצונית יכולה . פשוט לא להיות כמוה.
קצב טוב וחודר.
תודה,
יעל מירי ואיציק.
אחלה שיר רונית.
כרגיל.
אהבתי.