חוזה השכירות שלי מצביע על כך שאני מתגוררת כרגע בירושלים.
זה אומר שחם לי בקיץ אבל נסבל,
שאני מוצאת את עצמי חלק ממיעוט קיצוני ומסוכן שהולך ונכחד בעיר הזו,
שאני מעדיפה שקט כפרי ופסטורלי על פני צפיפות ורעש של עיר,
שאין לי יותר מושג ממקומות חדשים לבילוי בעיר הזו, כי הפסקתי לחלוטין לצאת בה,
ושבאופן כללי אני עדיין מעדיפה כאן על פני שם,
אולי כי שם יותר פיח ויותר לחות ויותר רעש וצפיפות ולחץ,
ונכון שגם הרבה יותר בנים שהם סינגלים ושווים לכאורה וכל זה,
אבל כשיש הרבה ממילא לא מוצאים,
אז מה רע לי פה בינתיים עם כל הנזירים המורמוניים,
הנוצרים-אוהדי-ישראל, המשיחיים למיניהם מכל קצוות תבל,
ונציגי העיתונות-העוכרת-ישראל מכל אירופה רבתי ??
אחרי הכל,
כשאת יורדת לך בכפכפים לקנות לחמנייה ושוקו בפיצוציה בתל אביב, איזה מיזוג אתני
כבר נכון לך ? מקסימום פועל רומני דלוח לרפואה.
אבל בירושלים, כל גיחת סרק לרחוב מניבה מיזוג גלויות שלם שמהווה עילה
לועידת פסגה אזורית לפחות.
אז מי אני שאוותר על כובד אחריות שכזה, שלא להזכיר, על ההנאה המשונה
שבזכות לגור במקום הדומה ביותר לעזה, בתחומי הקו הירוק ??
ובכן, לא אני. לא ולא.
על כך ועוד, בטורים הבאים.
השיפעה
ישבנו אני ואתה, שתתתי.
חיה פצועה בִּפעולה.
ראיתי היטב
ופחדתי לגמוע
מכול גודש הטוּּב
שנרמז היה מריסיךָ.
אתה קצת עפעפתָ ואני נזכרתי בכול השיפעָה הזאת
שפעם עמדה לרשותי.