בלוגייה, את חסרה (?)

לא נמצאת כאן כמו קודם.
לא נכנסתי כבר יותר מעשרה ימים (בשבילי זה הרבה).

ונקשרתי למקום ואני מרגישה אתכם כמו הקבוצה שלי במובן
כמעט משפחתי,
ואני, מה לי ולקבוצות בכלל.

אבל אחרי כמה ימים מחוץ, נעשה מוזר ולא טבעי לחזור לכתוב.

אני בשינויים לאחרונה,
אולי יותר מבעבר.

מרגישה בסוג של גלות מעצמי המוכר,
ולא תמיד בא לי לנתח,
לא כל שכן לחשוף,
ללכלך כאן את הלבן הזה,
להחריד את השקט.

היו כמה ימי טיול שקטים במקום מדהים בארץ,
הרבה שקט ומדבר.
מעט מאד תקשורת,
הרבה נשארתי חשופה לעצמי,
עם קרקע קצת נשמטת
והרבה פחדים.

ויש התפתחויות בכל מיני נושאים,
יש כיוונים חדשים,
יש יצרנות,
ואותי כל זה כמובן…. מפחיד,
כי אם משהו עושה לי משהו בעולם הזה,
זה בדרך כלל יהיה לכיוון של הפחד.

"יצרנות זה חרא של דבר",
ככה אמרתי לחבר טוב לפני כמה ימים.
לא כי יצרנות היא דבר רע,
אלא כי לפעמים הצעידה אל החיים,
ההחלטה להתחיל לחיות,
מאלצת התחלה של מוות של דבר אחרים,
מוכרים הרבה יותר.

ואין שם שום חיים בשבילי,
במקומות הלא ידועים האלה,
אותם אני פורצת.

וזה מפחיד.
אבל אני ממשיכה,
הולכת הלאה,
בשונה מפעם,
בעקבות תחושה פנימית
ברורה הפעם,
שזה מה שנכון.

ימים יגידו,
אבל בינתיים (בלי התחייבות),
נדמה לי שמתחיל להיעשות נעים.