ציפור לא בייץ , עוף לא שכח, שור לא נבח

 
והיתה כאן דממה מוחלטת.

שעה-שעתיים לפני הצפירה, חזרתי מכל הסיבובים לשכונה דוממת.
כמעט לא היה לי נעים מכמה זה מרגיש לי נעים השקט הזה.

והרי ערב יום הזכרון, והעצב עומד להתפרץ מכל החזיתות.

נראה לי שאני הרבה יותר מדוכאת ביום העצמאות הקולני ורועש-הפיצוצים,
שלא נדבר על פורים וכל ימי ההילולה המאולצת וחסרת הרסן, שרחוקה כל כך משמחה
בעיניי, וקרובה כל כך להסתמאות החושים מכל ההתמכרויות השונות שנקראות
חיים בחברה המערבית.

בימים כאלה, סופסוף יש צידוק חברתי להסתגר בבית או בטבע, עם עצמך או בחברת
חברים טובים שקטים, להיות עם עצמנו, לעשות חושבים, לחיות בקטן, בפרטי,
בלי הלחצים התחרותיים של "לעשות חיים" על פי תכתיבים ידועים מראש.

זה הכי דומה לשקט שאני מכירה. הכי דומה למדיטציה, הכי דומה ללהיות.

ונכון שהשכול פגע כמעט בכל משפחה, בקרוב, ברחוק, וגם אצלנו יש והיו, טפו טפו.
ואני רותמת חלק ממני גם לזה, גם לניחום אחרים וגם לחשיבה עם עצמי.

אבל זה לא סותר את העובדה, שימים כאלה מרגישים לי יותר אמיתיים מימי הילולה,
במיוחד בצורה שבה אנחנו חוגגים שמחה.

אנחנו חוגגים רע מאד שמחה ואושר, אנחנו הופכים כל סיבה למסיבה לטראנס אחד
גדול של רעש חולני ואלים, להתנהלות תוקפנית של לרוץ לכל הכיוונים בכדי לחפש
איפה-איפה-איפה "זה" נמצא, האושר, ההוכחה לאושר, ה"מה" הזה שנדמה שלכל השאר
יש תמיד, ורק לך לנצח אין ולא יהיה.

למדתי לאט לאט להינות מהמתיקות של מה שיש.
מתיקות שהיום היא כמעט בחזקת סוד.

אז "אין" לי עבודה,
ויש לי חופש.

אז "אין" לי בן זוג, 
ויש לי את עצמי וכמה חברים שהם אוצרות נדירים ויקרים.

אז לא הצלחתי לממש ולהוציא לאור כל מיני ספרים ודברים שחשבתי שראוי שיוצאו,
אבל האוצר נשאר אצלי, היצירה נוצרה כבר, הבריאה התרחשה,
ואני שמחפשת עדיין הוכחות חיצוניות לערכי העצמי,
צומי,
מתבדה בכל פעם מחדש.

משהו שם מעלי או מצדדי או מלפני,
מתעקש להמשיך וללמד אותי את המסע פנימה.

יש שלבים במשחק בהם כנראה שאין ויתורים.
גם אם מתחננים.

נראה שזה השלב בו אני מתבוססת כבר הרבה מאד זמן.
הנצחון שלי הוא הטיפוס מעלה, גם בתוך השלב.

הדרך שלי שלא להתייאש היא ניסיון להתבונן במה שקורה ולנסות להבין,
להבין רמזים, להבין סרגלים מכוונים, לקרוא מפות ומיני סימני סתרים.

ויש התקדמות בתוך האפלה הזו,
ואני שמחה ומודה על זה.

בסך הכל, אני בחרתי.
אני יודעת שאני בחרתי הכל,
גם בנתיב הנוכחי, מתסכל ככל שיהיה,
וגם לגבי כל הנתיב הגדול והעצום הזה כולו,
מה שאנחנו קוראים חיים.

יום זכרון מחזק לכולנו,
הלוואי שההתכנסות פנימה תחזק בנו את הבטחון והאהבה שבנו.

אז נוכל אולי להתפנות לעצמאות.
אמיתית.