עכשיו זמן ש-מיים

היה כלום.
כן, ככה נכון יותר.
כן, זו האמת.

שמחה מאד על הכמויות הלא ייאמנו של גשם, בירושלים לא הפסיק
לרדת במשך חמישה ימים, נכון לכרגע לפחות. זלעפות.

הרגשתי כאילו אומרים שם למעלה, שבני האדם יחכו רגע עם הצרכים והתענוגות שלהם.
עכשיו זמן ש-מיים.
עוד תחפושת, פחות תחפושת, וכל ענייני האגו והחברה והלראות ולהיראות (כאילו שיש איפה כאן),
שמענו וראינו כבר מה אתם יודעים לעשות עם חג-השמחה הזה שלכם.
ובאמת, שאפשר השנה לוותר, ולתת לשמיים ליהנות.

לפעמים אנחנו בני האדם נקראים לזוז קצת הצידה ולתת לעולם קצת לקרות.

שמחתי השנה לוותר על תחושת הבגידה העצמית שמגיעה אליי תמיד לקראת פורים. 
זו שרוטנת. 
שוב להתעטף שכבות, שוב להתרחק,
היתה מתמרמרת עליי נפשי, שוב להסתיר. כמה אפשר ?

וחשבתי על כך שההתחפשות יכולה לשמש לגילוי דווקא ולא להסתרה.
הרי כל מהלך חיינו משמש לנו לגילוי עצמי.

עד היום בערב עוד חשבתי שאצטרף אליו. כי מה, ממש להתעלם ?
מה קרה לי ? 
ולא שאני מהחוגגים ומהנהנתנים, בדיוק ההיפך. 
ובדיוק משום כך, מתסכל הויתור עוד יותר לפעמים. 

הרחובות היום היו כמעט ריקים.
אנשים ברחו מהחוץ.
ומי שניסה להתחפש, הפך תוך שנייה לכלב מדובלל וברח ביללות הביתה או לבית הקפה הסמוך.

בבית הקפה הסמוך ישבתי עם ערימות דפים שהולכות ומתהווות לכדי משהו אחד שלם.
שתי המלצריות/ברמניות לבשו פיאות אפרו וקראו לעצמן "לטישה ולטישה".
הבעלים המוכר והחביב נכנס. הוא היה מחופש לסנאי בתחפושת לילדים בני 8,
שקנה בכפר הצעצועים. הוא נאלץ לחתוך את המקום לרגליים, וכך הלבישהּ על עצמו.
ראש סנאי חום הזדקר מעל לראשו, משני צידי מותניו נתלו שני רגלי סנאי של קצה התחפושת.

רטיבות שררה בכל.

חזרתי לדפים.
זה מה שיש.