בסדנת המדיטציה
חולקנו לשלוש קבוצות:
הנאחזים, הסולדים ואלו שלא אכפת להם.
לא הייתי בשיעור הקודם ולא הייתי בקיאה בחומר כמותם,
לכן, בהיעדר זמן להתלבט בין הנאחזים לסולדים,
נחפזתי להחליט.
בחרתי בנאחזים, ונעתי לכיוונם.
לנאחזים היה נעים זה בחברת זה, הם התבדחו יחדיו והעבירו דאחקות על
כמה זה קשה להיות נאחזים,
על כמה הם פוחדים משינוי,
ועל כמה כייף לאלו שלא אכפת להם כלום.
לאחר כמה דקות כאלו, עברו 2 אנשים מקבוצת הנאחזים אל קבוצת הסולדים,
הם פשוט חשו סלידה מהנאחזים, ולכן ביצעו שינוי וזזו.
הנאחזים נותרו כעת עוד יותר אחוזים במקומם, מוצאים עוד ועוד תכונות אופי משותפות,
פולים כינים זה מראשו של זו, ומתחזקים יחדיו.
בקבוצת הסולדים נראו הפרצופים מעוקמים קמעה, ולו בגלל שכעת
לא היה הרבה מול מי ומה לסלוד: כולם בקבוצה סולדים.
כמה כבר אפשר לסלוד
מאדם אחר שבעצמו סולד כל כך ?
ככה ניסו להמשיך ולסלוד הסולדים, ללא ההצלחה
שהם מורגלים בה בחברות יותר הטרוגניות ופחות שטופות-סלידה,
מה שגרם להם להתרכך קמעה, וכתוצאה מכך, לפתח ריב קבוצתי ובסוף
לקנא באלו שלא אכפת להם.
אלו שלא אכפת להם ישבו באמצע חלל החדר, כיוון שלא הצליחו להחליט באיזו
פינה לשבת, ככה, פתוחים לכל רוח.
אף אחד לא ניסה להנהיג שיחה או לנהל משהו, ועל כן הם דיברו בתפזורת אקראית –
לעיתים כולם יחד, לעיתים אף אחד.
כשדיברו, היה זה לרוב מלווה בסימן שאלה,
"גם את/ה מרגיש מבולבל ?" שואל לא-אכפת-לו-ראשון, "אני לא בטוח/ה" עונה לא-אכפת-לו-שני,
וכך עד לסיום הסשן האוורירי והכאוטי ביותר שאי פעם ידע מי מהנמנעים,
שמעולם לא הזדמן קודם לסביבה כה שטופת נמנעות וכה הומוגנית באי האכפתיות שלה.
בסיום נערך דיון בין קבוצתי.
כל קבוצה נראתה מחוזקת יותר בתכונותיה מאשר בהתחלה המהוססת.
הנאחזים כעת היו מעט יותר בטוחים בעצם היצמדותם לכל דבר ונראו מאד שמחים ומבסוטים מהביחד ומעצם התגלית,
הסולדים הבינו עד כמה הם סולדים וזקוקים להתנגד לכל דבר ונורא התבאסו מעצמם ויצאו מדוכאים מהרגיל,
ואלו שלא אכפת להם הבינו ביתר שאת עד כמה הם תמיד נמנעים ונשארים מחוץ למשחק, יצאו מבולבלים אף יותר מהרגיל,
והצטערו על עצם הסכמתם להשתתף בתרגיל שהם לא בטוחים שהם מזדהים איתו
(או שכן ? הם לא הצליחו להחליט על זה, אבל זה לא שינה לאף אחד מהם,
או כך נדמה להם שחשבו).
אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
רוניתי, לא הצלחתי להבין. זה אמיתי? זאת אומרת, באמת יש דבר כזה?
פשוט אני ומדיטציה זה עונש לי ולרוח.
הי איריס.
כן, זה אמיתי.
מדובר על 3 הטיפוסים לפי הבודהיזם,
או זרם מסוים בו.
גדול!!
זה מזכיר לי סיפור על תנינה שהגיעה לארץ שכולם עם חרדת נטישה ומחזיקים ידיים כל הזמן.
ההסתכלות שלך בהומור על אמיתות פסיכולוגיות מענגת. חוץ מזה שנראה לי שאנחנו (הנאחזים, אלא מה) יצאנו הכי טוב מהסיפור :)).
בדיוק לי, אנחנו הנאחזים 🙂
ונשמע מעולה הסיפור ההוא על תנינה,
את הקטע הזה את כתבת או נורית זרחי ?
זוכרת כמה אהבתי את הואריאציה שלך על תנינה. זה היה מעולה.
(בלי שהכרתי את תנינה המקורי).
תודה מתוקה 🙂
והתכוונתי לסיפור של נורית זרחי, תנינה האורגינל (כמו אבו שוכרי באבו גוש).
תנינה האורגינל, אהה !
לי, בזכותך קניתי שוב את שלושה בסירה.
לגבי אורגינל לעומת צרוב נניח או גרסא נוספת, תראי מערכון נהדר של ארץ נהדרת, "רדיו מומי" האחרון 🙂
מקסים רונית ומצחיק מכירה את זה מחוג מדיטציה בו ביליתי שנתיים הייתי מהנאחזים עברתי "ללא אכפת להם" והתחפפתי
אני לא מאמינה שאפשר להשתיק את הרעש התוך ראשי, ולהיות בודהה לא חפצה נפשי (לפי הקבלה זהו מצב של דומם) ומדיטציה אני עושה באופן טבעי בהליכה בכתיבה בעבודות הבית והכל – חינם אין כסף
תפסת את העוקץ
אהבתי
תודה לך חנה.
חשבתי שבטח את מכירה את זה.
הדרכים של הקבלה והבודהיזם שונות, אבל עוסקות בסוף, כמו כל תורה גדולה, בדיוק באותם דברים.
מצליחה להשתיק לפעמים את "הרעש התוך ראשי", להתמרכז דרך מדיטציה ולחולל שקט וריכוז מבורכים.
לא מדובר כמובן במשהו שאמור להיות מלאכותי, אלא בהקשבה פנימה, זה הכל.
את בטח יודעת.
כמה את מצחיקה רוניתה.
תודה, יעלה 🙂
תכתבי את זה על עטיפת ספרי אינשאללה ?
כמה שאני מתחבר …
לכדת מעולה את שלושת הטיפוסים בעדשתך הרגישה בעלת ההומור טוב הלב.
הי,
תודה יאיר.
רגישה מצחיקה וטובת לב – זה אומר שאני כונייפה ?
:))
קשה להאמין שלא המצאת את זה עם דמיונך הפורה. אם זו אמת מגוחך להפליא למרות שמדיטציה היא המצאת האדם החשובה ביותר במאבק על משמעות.
מירי,
תודה, רק שלא המצאתי לדאבוני, אלא כמה שאולי זה נשמע תמוה, זה מה שלעיתים עושים בשיעורי מדיטציה.
פיתחתי כמובן מעט.
והיה שיעור כייפי ומעולה !!
אחת ההנאות הגדולות שלי השיעורים האלו.