אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
החלטנו לקפוץ מהמטוס החורק.
קודם החזקנו ידיים,
עכשיו
שנינו נופלים
מגובה מאה אלף רגל,
מנסים לחייך בשמיים.
הכאב בחזה מבעבע כמו מירייה מגלגול אחר,
אבל בזמן תעופה
יש הקלה,
האויר ואתם חולפים על פניכם ואין שהות לכבידה.
סימני בכי בעדשה.
לפעמים נתקלים זה בזו,
(הראשים מתפוצצים, דם ניגר וגם: כלום לא קורה, הכל צמר גפן עננים)
עוד מעט
יבשה.
פרידה ציורית מאד
תודה, איריס יקרה.
הָרֶגַע הָרִאשׁוֹן
כְּמוֹ צְנִיחָה חָפְשִׁית
הַגִּלְגּוּל אֶל הָאֹפֶק הַנִּפְתָח
הָאֲוִיר הַצָּלוּל הַבָּהִיר
וְהַקַּרְקַע הַבִּלְתִּי נִמְנַעַת
הַמּוֹשֶׁכֶת
מָטַה
מָטַה.
כן, ארז,
נשמע שאתה מכיר את זה מקרוב …
תודה על האלתור.
תיאור נוגע ללב של פרידה וחלק ממה שנוגע הוא תחושה של אחווה בין אותם שניים, גם אחרי ולמרות שהם נפרדים…
בדיוק בדיוק, לי.
זיהית את זה.
אחווה לפני ותוך כדי ואחרי.
אולי זה מה שעוד יותר מקשה ..
:(((
רוניתי, יפיפה. ואיכשהו, זאת הבעיה בשירים בכלל, הם הרי מזמינים התבוננות אישית, ביוגרפית, בא לי להאמין שנכתב מזמן.מאד מרגשת הצניחה הזאת.
גם לי בא להאמין בזה, איריס אליה יקרה.
תודה, נראה לי שבאמת יצא שיר יפה,
ככה זה עם כאב לפעמים.