בימת אירוח – מה משותף למריה מגדלנה ולכלבה בשם משי

הפעם תתארח כאן חברתי הטובה יעלי, שקרה לה מקרה שכנראה יכול לקרות רק בירושלים ההזויה.
מיועד לכל בעלי הכלבים או אוהבי הכלבים או שניהם, לסתם אנשים שאוהבים בני אדם,
וגם לאלו שלא, אבל שואפים שזה יקרה להם ביום מן הימים 🙂
בקיצור, לכולם.

הבאתי כאן כמעט כלשונו:

משי, כלבה חומה, קטנה מעורבת, עם "נגיעות" של פקינז, היא בת בית שובבה, אהובה ומלאת שמחת חיים שנמצאת איתנו כבר חמישה חודשים. סיפור העלמותה ומציאתה, שהתרחש בסוף חג החנוכה 2009, הוא סיפור יפהפה ומרגש, וברוח החג אפשר לראותו באור של נס.

אך לפני כן, בקצרה, סיפור חייה אצלנו, שגם הוא מיוחד.

אימה של משי, מיקה, היא כלבה חביבה ונמרצת כמעט כמו בתה והכרנו אותה כשעברנו להתגורר בשכונה ג' בבאר שבע, לפני כשנתיים. מיקה היא מלכת השכונה ולא פוחדת להטיל מרותה גם על כלבים הגדולים ממנה פי שלושה. היא מתרוצצת בחצר הבניין המשותף, עושה סיורים בכל השכונה וחוצה כבישים ללא חשש.

זמן קצר לאחר שנכנסנו להתגורר בדירתנו, שמענו יום אחד משהו שנדמה כמו גירוד הדלת וכאשר פתחנו, מצאנו את מיקה מקשקשת בזנבה ומבקשת לבקר ביקור שכנים. מאז היא הפכה להיות מבקרת קבועה, הדואגת לדרוש בשלומנו, לקבל מעט אוכל והרבה אהבה וליטופים. תחילה חשבנו שהיא כלבה ללא בית ושקלנו לאמץ אותה, אולם אז נודע לנו ששכנתנו מהכניסה ליד היא ה"אמא" של מיקה, שמאוד אוהבת אותה ודואגת לה, אך מאפשרת לה חיי חופש ושוטטות כאוות נפשה. הפכנו לחברים טובים וביקשנו גורה של מיקה כאשר תהייה.

ואכן, בקיץ האחרון הגיחה לאויר העולם גורה קטנה, מתוקה להפליא ורכה כמשי עם שלושת אחיה. לקחנו אותה אל ביתנו כבר בגיל 5 שבועות, כשחלב עדיין על שפתיה ומיקה, האם המסורה, המשיכה לבוא אלינו כל יום, לעתים גם פעמיים ושלוש, להניק את משי, שתמיד שמחה על החלב, תשומת הלב ואהבת האם. כשהחלה משי להיגמל המשיכה מיקה לפקוד את ביתנו, מצויידת בנתחי עוף שגנבה מחתולי הרחוב… למרות שקצת נגעלנו התרשמנו מאוד מהמסירות האימהית. אל טיולי אחר הצהריים שלנו עם משי הצטרפה מיקה ולימדה את בתה הלכי רחוב: איך לרדוף אחרי חתולים, לחצות כבישים תוך התעלמות אלגנטית מהמכוניות, לקפוץ מעל גדרות ולבחון בקפידה כל כלב חדש שבא לשכונה. הן שיחקו יחד והתחרו למי ייגמר המרץ קודם ותמיד שמחו זו לקראת זו. לנו התברר במהרה, שלמרות שאנו אלו שחינכנו את משי לנקיון ולמשמעת, כגון ש"אסור לאכול את נעלי הבית של יעל" או "אסור לקחת את הצעצועים של נגה מהספה, גם כשאנחנו לא רואים", למרות זאת יש ותמיד תהייה היררכיה אחת עבור משי: קודם כל אמא (כלומר מיקה) – שאם היא הולכת לכיוון מסויים, משי מייד תרוץ לשם, לא משנה כמה נקרא לה – ורק אחר-כך אנחנו. וכיון שמיקה בסך הכל מחנכת את משי בהתאם לאמונתנו אנו, קיבלנו את העיסקה הזו באהבה ובעיקר בחיוך.

ולסיפורנו: בשבת ה-19.12.09, בתום ארבעה ימים מקסימים ומלאים אור של חנוכה בירושלים, יצא אורן עם משי לטיול של בוקר בעין כרם, שם גרים הורי. הם ירדו מאיזור א' עד המעיין ומשם לקחו את השביל היפה המוביל אל בית החולים הדסה. היה יום שטוף שמש עם מזג אויר נעים להפליא. עם הגיעם אל מעונות הסטודנטים שבקצה מתחם בית החולים, פנו אורן ומשי לחזור ומאחר שהדרך הייתה בטבע, שוחררה משי מרצועתה והתהלכה חופשייה ושמחה. לפתע הגיח אל מולם רוכב אופניים, שרכב לו בטיול הבוקר שלו בשביל המסוקס. משי הקטנה נבהלה, אולי בשל רעש האופניים, אולי בשל לבושו החללי של הרוכב, שהיה לבוש במיטב האופנה של רוכבי השטח. מכל מקום, משי נבחה נביחת ספק אימה ספק אזהרה ונסה על נפשה, חזרה לכיוון הדסה, כאשר האופניים בעקבותיה. תוך שניות היא נעלמה מעיניו של אורן, שהחל לרוץ בעקבותיה ולקרוא לה. אורן, שיצא בבגדי בית וללא ארנק או טלפון, קרא בשמה של משי והלך בכיוונים שונים בחיפושיו אחריה ולאחר מספר סיבובים חזר אל הכפר והזעיק כוחות הצלה, כלומר אותנו, כשהוא נעזר באייפון משוכלל של סועד בגלידריה האיטלקית.

מכאן החל מסע חיפושים עם רגעי ייאוש מחד ועם רגעים מרגשים מאידך. ירדנו, אבי, אחותי ואני אל מרכז עין כרם והתחלנו לחפש, בהולכנו על אותו שביל מקסים, תוך קריאות ושריקות. בדרך פגשנו פילוסוף ונער, או גורו ותלמיד אם תרצו. היו אלה שני גברים, אחד צעיר, בערך בשנות העשרים לחייו והשני מבוגר ממנו, שהלכו לאיטם הלוך ושוב בשביל מעורר ההשראה ועסקו בדברים שברומו של עולם. הצעיר אף אחז ספר עב כרס, שכנראה שימש כחלק מלימודיהם. בפעם הראשונה עקפנו אותם בדרך הלוך. בפעם השניה, כאשר התפצלנו לכיוונים שונים של חיפוש, חזרנו אחותי ואני אל הכפר ועברנו אותם שוב, בדיוק כשעמדו באמצע השביל ודיברו, או נכון יותר היה זה המורה שהרצה לתלמידו. שאלתי אותם האם ראו כלבה קטנה בדרכם והמורה מייד ענה:

"משי. שמענו אתכם מחפשים אותה ובדיוק דנו בה: תהינו האם היא אכן איבדה את דרכה, או שמא היא ניצלה את ההזדמנות לצאת אל החופש אליו תמיד ייחלה…" "אבל היא כלבה קטנה" אמרה אחותי. "כלבה קטנה, אבל אולי יש בה רוח גדולה…" ענה המורה. אני מלמלתי: "אם זו הסיבה אז אשמח בשבילה, אבל נראה לי שהיא מאוד אוהבת אותנו." והמשכנו לדרכנו.

אני חייבת להודות שדבריו מלווים אותי עד היום ואני מוצאת עצמי מסתכלת בכלבה המתוקה ותוהה האם חסר לה החופש שלה, עד כמה טוב לה בין ארבעת הקירות ואלו חיים היא הייתה בוחרת לעצמה לו ניתנה לה הבחירה האמיתית. מכל מקום, המשכנו לשאול ולשוטט, עין כרם הלכה והתמלאה באנשים, מטיילים ויושבי בתי הקפה והגלידריות. באמת היה יום שמזמין לצאת החוצה. היו גם לא מעט אנשים שטיילו עם כלביהם, אשר הבטיחו ליצור קשר אם יראו את משי שלנו.

אחרי סיבוב החיפושים הראשון הדפסנו מודעות עם תמונתה של משי ועם הטלפונים שלנו וחזרנו לשכונה, שהייתה הומת אדם, לתלות ולשאול. נסענו גם להדסה לתלות מודעות ולדבר עם אנשי הביטחון. אנשים הגיבו בהמון אמפתיה ואיחלו לנו בהצלחה, אך ככל שחלפו השעות הרגשנו אבודים ומיואשים – היא יכולה להיות בכל מקום: בשדה הפתוח, בסמטאות עין כרם, ברחבי בית החולים או כבר אצל משפחה שהתאהבה בה ולקחה אותה אל ביתה, אולי אפילו לא בירושלים. הסיכוי שתשוב אלינו עוד פחת בשל העובדה המעציבה שלמשי עוד לא היה שבב. ביום רביעי שאחרי אותה שבת היה לנו תור לוטרינר בדיוק למטרה זו, אך זה לא הועיל לנו באותם רגעים. בערב הרמתי טלפון לשני וטרינרים שהכרתי מימיי הירושלמיים והם הבטיחו לעזור, אך לא נתנו הרבה תקוה, בגלל עניין השבב. אחד מהם אמר שאם למשי היה שבב, 95% שהיינו מוצאים אותה לבסוף. הוא סיפר על כלבים שנמצאו גם כעבור חודשים ואף שנים בצפת ואפילו בחו"ל בזכות השבבים. בסוף השיחה הוא אמר לי: "תעשי לי טובה, חכו שבוע, אבל אם לא תמצאו אותה אחרי שבוע קחו כלב אחר. אל תתאבלו שלוש שנים, בית ללא כלב הוא בית שאין בו שמחה. מקסימום אם תמצאו אותה אח"כ יהיו לכם שני כלבים או שתמסרו אחד". הוטרינר השני הבטיח להפיץ במייל לכל הוטרינרים בירושלים את המודעה שלנו והמליץ לי גם להתקשר לכולם. הערב היה קשה, היינו עצובים, מחוסרי תיאבון ועם מעט תקוה.

חזרנו לבאר שבע וזה היה נורא לפגוש את השכנים בלי משי ולהיכנס הביתה ולראות את הצעצועים שלה וה"מיטה" שלה ריקה. נפל עלי אבל של ממש. למחרת התעסקנו כל היום בשיחות עם הוטרינרים הירושלמיים, בשליחת המודעה ובבדיקת אתרים רלוונטיים באינטרנט. ושוב ירד הערב בלי שום אות חיים ממשי. בערב דיברתי עם אורלי, חברתי הטובה, ולאחר ששמעה את קולי היא הודיעה לי שאנחנו עולות יחד מחר לירושלים וממשיכות לחפש ולתלות מודעות בעין כרם. רעיון נוסף, שהעלתה אימי, היה לקחת את הכלבה מיקה, אמא של משי, שתעזור לנו עם חוש הריח שלה למצוא את ביתה. קיבלתי אישור משכנתי, "אמא" של מיקה, ואת ברכת הדרך שלה.

וכך, ב-6:30 בבוקר יום שני מצאתי את עצמי נוהגת ברנו קליאו האדומה עם תינוקת בת שלושה חודשים שבוכה מאחור ועם כלבה, שמעולם לא עזבה את באר שבע ולא רגילה בכלל לנסיעות, בוכה מלפנים ואני שרה להן שירי עידוד והרגעה עד שנרדמו. הזריחה האירה את דרכנו והגענו אל עוד יום שטוף שמש בעין כרם. אחרי הדפסת מודעות רבות והשכבת הקטנה לישון צעדנו, מיקה ואני, במורדות עין כרם, כאשר אני נותנת לאם המסורה להוביל. הייתה לי תחושה שהיא הולכת בביטחון, וגם בכיוון הנכון ולכן התמלאתי תקוה. בכל מקרה היה נעים ומעודד לצעוד עם הכלבה החכמה והטובה, האם המסורה. במרכז עין כרם מיקה נראתה מבולבלת ואני הובלתי לכיוון הדסה. הגענו עד המעונות ופגשנו סטודנט נחמד שהתנדב להראות לי מקומות טובים לתלות מודעות.

בעוד אנחנו הולכים שם צלצל פלאפוני ועצרתי לענות "יעל? מדברים מ"צער בעלי חיים" את דיברת איתנו בקשר לכלבה שלך שאבדה, גם שלחת לנו תמונה". "נכון". "אז היא נמצאה". "את רצינית?! איך היא נראית? יש לה קולר סגול, ולסת הפוכה…?" "כן, זאת היא". ההתרגשות הייתה גדולה, אך פחדתי להאמין לפני שאני רואה את משי במו עיניי. בינתיים, אספה אורלי חברתי עוד חברה ויחד עם התינוקת שלה היו כולם בדרך לאסוף אותי, תחילה במחשבה לעזור לי בחיפושים, אך לאחר הטלפון המרגש כדי לקחת אותי אל המרפאה של "צער בעלי חיים" השוכנת בתלפיות. הנסיעה נדמתה ארוכה מתמיד, עם כל הפקקים, אך לבסוף הגענו אל המרפאה הקטנה.

מאחורי הדלת שמעתי קול נביחות דק אך ברור וכשנפתחה הדלת קפצה אל בין זרועותי, או נכון יותר אני קפצתי ותפסתי את גופה הרך והצמרירי של משי הקטנטנה. משי מצדה התרגשה בעיקר לראות את אימה, מיקה, ולא נראה שהיא חושבת שקרה כאן משהו יוצא דופן, סך הכל הייתה בטיול ארוך ונחמד. על הכיסא בצד ישבה נזירה חביבה ומאירת עיניים, שרק לאחר ההתרגשות הראשונית הבנתי שהיא, היא המושיעה שלנו.

אז איפה בילתה משי ומה עבר עליה מאז אותו טיול בוקר תמים? לגבי השעות הראשונות אנחנו לא ממש יודעים. אולי היא רצה אחרי האופניים, שבוודאי עברו אותה, אולי פנתה לכיוון זה או אחר עד שנעצרה ולא ידעה איך לחזור. על כל פנים, בשעות אחר הצהריים הצטרפה הכלבה הקטנה והחביבה לקבוצת מטיילים ששמו פעמיהם אל המנזר הרוסי השוכן בצמוד להדסה עין כרם ושיפוליו יורדים אל הכפר. את פני הקבוצה קידמה הנזירה מגדלנה המקסימה והנאוה, אשר שאלה בפליאה הכיצד מכניסים המבקרים בעל חיים אל המקום הקדוש. המטיילים ענו שהכלבה איננה שלהם והיא פשוט אימצה אותם ונכנסה בעקבותיהם. למזלה של משי ולמזלנו אנו, מגדלנה אוהבת בעלי חיים ורחמיה נכמרו על הכלבה  האבודה. כאשר בחנה אותה, ידעה מגדלנה שכלבה מטופחת וחברותית שכזו בוודאי שייכת למישהו שאיבד אותה ומחפש אותה. היא שמרה על משי במשך יומיים, מאחר שבשבת היה חג ויום ראשון הוא יום קדוש, ונתנה לה לאכול מסעודת הנזירות, פירות וירקות. במהלך אותם יומיים משי שיחקה עם הנזירות, התישה אותן בריצות ובטיולים ארוכים במיוחד ונהנתה מרוח המנזר, מהשקט והקדושה. וכמו שאמרתי אחרי כן, משי "מצאה מחסה במנזר", כפי שפליטים ונמלטים מוצאים. ביום שני התעוררה מגדלנה, סיימה את מטלות הבוקר הנזיריות שלה, התפללה שתצליח למצוא את בעליה של משי ולהחזירה בריאה ושלמה ולקחה מונית אל המרפאה שברחוב המוסכים 9, תלפיות. וכאן נפגשים הסיפורים בפגישה מרגשת במיוחד, באושר עצום שלי ובאושר רב של מגדלנה, שחזרה ואמרה שהתמורה היחידה שהיא מוכנה לקבל היא לראות אותנו מאושרים. לשמחתנו הסכימה הנזירה קורנת האור להתלוות אלינו לביקור בבית הורי, ללגום תה של צמחים מהגינה ואפילו לטעום מפאי הלימון המפורסם והמשובח של אמי. היא כיבדה גם את הכלבות, שגם הן חשבו שהפאי משובח הפעם במיוחד. משי, שנהנתה להתכרבל בחיקי בנסיעה הביתה, הניחה את ראשה על ברכיה של מגדלנה והראתה לי שיש לה חברה חדשה.

ולסיכומו של האירוע מוצף הרגשות והמיוחד הזה, כמה מחשבות: התחושה החזקה ביותר שצבעה את החלק הראשון של השתלשלות העניינים, כלומר האבדן של משי והימים בלעדיה, הייתה של אבל ושל ייאוש וכך התחוור לי לא רק עד כמה אני אוהבת את הכלבה המתוקה והשמחה הזו, אלא שהיא מעין התגלמות של האושר ושמחת החיים שלי וכאשר היא איננה אותם אושר ושמחה פנימיים נוטשים אותי ונשאר חלל שקשה לשאתו. הכרה זו גם שימחה אותי – לדעת שיש בי יכולת כל כך חזקה של התקשרות בכלל והתקשרות לחיות בפרט, שלא הייתה לי עם בעלי חיים אחרים שהיו לי בעבר – אך גם הדאיגה אותי מעט, מאחר שכלב הוא יצור כה ארעי, שגם אם לא יקרה לו משהו בדרך והוא יגיע לשיבה טובה, הרי חייו ממילא קצרים מחיינו אנו ובשלב זה או אחר אצטרך להתמודד עם הפרידה.

דבר אחר הוא, שלמרות שאני מקוה שלעולם לא יקרה עוד כמקרה הזה, אם בכל זאת תחפוץ משי להעלם יום אחד אני מרגישה פחות מודאגת, כי גם אם היא לא תחזור אלינו, מה שיצער אותי מאוד, אני אדע שהיא תסתדר. עם ההתחבבות שלה על אנשים, עם הקסם הילדותי שלה ועם הכושר שלה למצוא את מי שמיטיב עמה, היא בוודאי תגיע למקום טוב. (בכל זאת אני שמחה שעכשיו יש לה שבב, כך שהתקוה למצוא אותה שוב גדולה ורבה.) דבר נוסף הוא שזכיתי לראות אמפתיה וטוב לב נקי, אמיתי וישיר ששיאו היה מגולם בנזירה מגדלנה, אך הוא הופיע בפניהם של אנשים ברחוב, בקולם של רופאי הכלבים ואנשי "צער בעלי חיים" ואצל חברים ובני משפחותינו. ודבר אחרון שלמדתי הוא לא לאבד תקוה ולנקוט בכל אמצעי שעולה על הדעת, גם אם נדמה שהסיכוי הוא אפסי!

היום, שבוע אחרי, אני מסתכלת על משי, מחבקת אותה ומשחקת איתה, מעריכה פי כמה את נוכחותה, מודה על הנס שקרה לי וביתנו, כמו שאמר הוטרינר, מלא שמחה. אנו זכינו בחברה חדשה בהרי עין כרם שבקרוב נבקר אותה. 
לבקשתה, למרות שחל איסור על הכנסת כלבים למנזר, משי גם היא תהייה אורחת רצויה לכשנגיע.