אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון
(לגרא ולבוקר, מורי הקשוח)
אתם מספרים בבוקר
ובשבחו, לעיתים רחוקות מקלסים.
אדם קם והבוקר כבר שם – מה יעשה אם לא יצטרף ?
לפעמים ישנה התמזגות –
אתם קדים וקמים,
והוא, זוהר או שלא, נמצא לפניכם ומכל הצדדים ומעליכם ובכולכם,
חיה שקטה למראית וטבועה בנוף,
כמו אויר חונק, צפוף, צהוב מצהוב,
ולא לבן ולא שקוף ולא שוקט ולא עוזב.
אחרי שגמרתם ליהנות או לסבול מהבוקר שלכם,
הצהוב שבו כבר נצרב במסך השמיים ללא תקנה,
וכולם התרגלו לרקע הזה,
ופנו ושבו לענייניהם הדחופים,
רק אז אני מעזה לצאת ולבוא בין דפיו הקמלים.
אדם קם והבוקר כבר שם – מה יעשה אם לא יצטרף
שורה יפה ומיוחדת בעיני.
ואבידן כתב בשירו "בוקר פתאומי"
אדם זקן מה יש לו בבקריו הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם
ואת נתת לבוקר טאצ' משלך, רונית
תודה לך, חנה.
זו השורה החביבה גם עליי בשיר, אני חושבת.
ותודה על ההפנייה לאבידן, מאד אוהבת את השיר ההוא.
אדם קם והבוקר כבר שם
אדם קם והשיר הזה בבוקרו
אמנות השיר של ממש השיר הזה
תודה
תודה גם לך, נ'.
איזו נ' את ?
נהדר רונית. כל שורה נפלאה בפני עצמה. לצערי כיום- אני מזהה מאד עם שירך. פעם הבקר היה שלי. היום כבר לא…
איריס,
תודה.
שלי הבוקר מעולם לא היה.
לפעמים כהמשך ללילה של ערות,
אבל לא כמשהו שנעים להקיץ אליו.
רונית, את ממש מפליאה עם תגובה ושיר והבנה וכל החיי המעורבב הזה, אבל אני רץ ל- Main Frame שלי, מפלצת חסרת רחמים הזאת.
Main Frame, גרא ?
לא הייתי מנחשת …
אכן מפלצת חסרת רחמים, אבל לפחות לא טכנולוגיות מתיימרות וריקות מתוכן, שלאו דווקא נעימות יותר להתעסקות.
אהבתי את הכותרת, ובכלל כתבת מקסים על הבוקר
אבל יש ימים שאני אוהבת לקום יחד איתו, או אפילו לפניו ושותים יחד קפה של בוקר וקוראים עיתון
בבתי מלון אני משקימה כדי לראות מכל מקום איך נראה הבוקר, רוצה להכיר את כולם. ואם קרה ונרדמתי אני ממש מרגישה פספוס של פגישה. היה ולא באתי.
אני בן אדם של בוקר, של אור. כשמתחיל להחשיך אני קמלה…
תודה, לוסי.
ומבינה את האהבה לקום יחד איתו,
מכירה הרבה אנשי בוקר,
ובקושי נפגשים ..
🙂
שיר במקום!
בוקר טוב שלי עם הקפה ביד , היום… זה עכשיו:)
אז אני רואה שאנחנו דומות בשעות הקימה, סיגל ..
אם כי אני מקדימה עוד לעומתך.
דפיו הקמלים! 🙂
לא יעזור רוניתי, אנחנו חיות בספר… :))
חיות בספר 🙂
זה מעולה, לי.
דפיו של הבוקר הולכים וקמלים לקראת הצהריים, אז יותר נעים לקום.
רונית, אני אוהב את ההתחלה ואת הסוף:
"אדם קם בבוקר והבוקר כבר שם…רק אז אני מעיזה לצאת בין דפיו הקמלים."
את מסוגלת בהחלט להגיע לרמה הזאת גם ביתר השורות.
הי עקיבא.
שמחה שאהבת את ההתחלה והסוף,
בעניין ה"רמה" שאתה חושב שאני יכולה להגיע אליה בשאר השורות:
אני לא רואה הבדלי רמה, אני כותבת מהלב, ואוהבת גם את שאר השורות …
למשל אני מאד אוהבת את "אחרי שגמרתם ליהנות או לסבול מהבוקר שלכם",
ואת נצרב במסך השמיים, ואת הבוקר כחיה שקטה שטבועה בנוף, וכולי.
לכן, מדובר לרוב בטעם.