אני והעיר הקדושה הייטקיסטית לשעבר (ושוב וחוזר חלילה), כותבת הומור ושירה, שרה מקצועי, רוקדת. וגם בועות סבון

אף אחד מאיתנו לא מעז לדעת. לפעמים אני רוצה לשאול, רק זאת: למה אנחנו עצובים  כל כך באופן יסודי. כל אחד אצלנו עצוב אחרת, וכולנו מנסים  ממש בכל הזמן לשמח את עצמנו, את הזמן, את השאר שדי דומה לנו, לחיות כאילו יש ממה בזמן שהאמת הזו תלויה באופן יסודי בברק חומק של עין בזוית רפה של פה, בסופי הערבים.

    השנה נהניתי מיום כיפורים לבדי נעים ושקט. אפילו לא נשמעו כמעט דיוושים מהיכן שנמצאתי, והיה רגוע. בלילה בכלל היתה כאן תחושה של חיים על הירח, וביום, ביום חשבתי לי לצום, ככה בשביל ניקוי המערכות. עברתי חיבוטי נפש רבים וייסורים סביב העניין לכשנתגלתה בעיה קטנה בתכנון: שנעשים מזה רעבים ובא לאכול. זה נראה היה בערך כך: אני עליון: נו ...

       א" בתשרי ואני בנעלי ספורט, כפיפות בטן על הדשא. ילד אחד בחצר עלומה שואל בקול: "איפה הירחחחחחחחחחח ?" איפה באמת הירח ? הוא בטח מתארח, השנה הוא לא מארח, לא הוא, היה לו מספיק בשנה שעברה. השנה הירח הולך לדודיו הירחים הגדולים, גם כן מאורות גדולים, הוא חושב והולך. הוא סוגר את לשכת ממשלת הלילה, ויוצא. הולך דק ...

         רציתי להכין לכם ברכה לשנה החדשה. אז קודם הברכה המוזהבת: עכשיו כמה תמונות (בגוון סתווי ומעורפל משהו): "מי יגיד לי הנתיבה" שנהנה מהדרך, היא שלנו ולכן הכי יפה שיש הרבה רוגע ושלווה פנימית יופי מעורפל, זה מה שאנחנו אלה התמונות שיצאו לי באיזו גיחה מלפני כמה ימים. והנה האיחולים שלי לעצמי ולמי שמתחבר לזה: – קודם כל ...

      1. אני רואה האח הגדול.   2. אני נהנית מזה. זהו, פרקתי. (ולכל האמנים המנותקים והאליטיסטים שכולנו: תוכנית ריאלטי בערוץ 2 שכשמה כן היא: האח הגדול). אז מדובר ב16 חבר"ה די סתומים ושטחיים וגם לא בדיוק חסידי אומות העולם, שנמצאים בוילה  "מפנקת" (בלעעע על כל תצורות ההטייה של השורש פ.נ.ק בשנים האחרונות), ומצולמים 24 שעות ביממה, כולל בחדר השינה המשותף, הכל ...

    עד עכשיו ניסיתי להתכחש לבואו, המשכתי ללבוש גופיות ומפיות בירושלים בערב (כמו שאמא שלי קוראת לחצאיות הדקות הקצרות), עד שחטפתי צינון ממושך. לא מתאים לי סתו, כי לא היה לי קיץ. כלומר, היה חם, חם נסבל, כמו בירושלים, אפילו הלכתי לבריכה כמה פעמים ולמעיין ואפילו לים המלח כמה פעמים, אבל לא היו חופש ונסיעה ממש בכלל. כל היולי אוגוסט ...

    בשנים האחרונות האנושות יותר מרומזת לי, מה רומזת, לפעמים האנושות אפילו צועקת עליי, שאני מדברת הרבה מידיי. בזמן שמעירים לך שאתה טיפה מאריך בדברים, וזה בדר"כ בא סובטילי,  מן אנחה שלא במקום, או תחושה שהאדם השני פשוט ממתין שזרם המילים הנגדי יסתיים כבר, או אפילו מן "אוקיי, אני חייב לרוץ" סטירתי כזה, בזמן כזה התחושה היא של עלבון. ...

      לא חלה לא נרות לא קידוש. לא ההם לא ההוא לא ההיא. ג"אז ברדיו ללא פרסומות, דממה זוחלת. מתוך הפנימה יוצאת אל המרפסת, לבושה כותונת לבנה עוד מהלילה. ושם שקט. ירח משמאל מתמלא, מימין חבורת ברושים מלחשים, את ברוכה, את ברוכה.      

   (בעקבות פוסט שירי בית חולים של משה גנן)   ואחרי ששב השקט הזמני על כנו (נגמר שלב א" הטראומטי הפתאומי והאינטנסיבי), אני חושבת שמוכנה לשלב האנקדוטות. אני אנסה להעביר חלק ממה שהיה שם ב"בית האלוהים" (ספר מצויין של סמיואל שם, אגב). ישנם הימים הראשונים, שאז את פועלת סביב הארוע כמו שמדברים על זמן תאונה: את מוצפת אדרנלין, עושה בכל רגע ...

  מצטערת, זה מה שקורה. ואין לי כוח וחשק הפעם להיות מצחיקה, שנונה, ספרותית, כלום. לא בא לי לייפות. אפילו בפסיק. אפילו להסביר אני לא בדיוק יכולה. אני לא יכולה לפרט כי זה פוסט וציבורי, אבל אומר כך: אני מקבלת דברים שהם מעבר למידתי, ולא יודעת יותר איך להתמודד איתם. הכל כל כךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך קשה, שאין לי יותר מוצא. אני אפילו ...