עם הכעס (הערב לא בריא לי לסנן)

  
מה עושים,
מה אני עושה
עם הכעס.

המון כעס, תסכול מהקשיים שניחתים כל הזמן,
מהחיים שלי שמקשים תמיד.

היום הלכנו אני ואחי ואחותי לבקר את אבא שלי והכנו אוכל נהדר,
והבאנו לבית החולים.
עצרו אותנו בכניסה.
"אסור להכניס אוכל מבושל".

מה הרציונאל ? כאילו הוראה של משרד הבריאות.
מה בתאכלס, שאלנו ?
כשרות.

כשרות, אתם תופסים ?

אוכל מוכן שאח שלי קנה אצל הערבים באבו גוש, הוכנס.
ואוכל שאני בישלתי וטרחתי עליו שעות, לא הוכנס.

תפסתי כאלה עצבים, צעקנו אני והשומר בסיזיפיות זה על זה, ללא הועיל.
ניסיתי להזעיק את מנהל המחלקה ל"אישור מיוחד", עד שאחיי ביקשו שאנסה להתגמש הפעם.

הרבה זמן שלא הרגשתי כל כך במקום נמוך כמו הערב. 

הם מצליחים להוציא אותי מדעתי.

שוב הרבנים, שוב החרדים, שוב אותם אלה שהורסים לנו את העיר הזו.
ותיכף את המדינה.
לא היה לי זמן לעסוק בהם בשבועות האחרונים, אבל זה הגיע מכל הכיוונים.

אני גרה בשכונה חילונית, יש לנו גן שעשועים מקסים וגדול.
בשנים האחרונות נודדים אליו חרדים מכל השכונות שמסביב, והם אורחים בשכונתנו,
מגיעים ליהנות מהגן ומנעמיו.
עד כאן – תפאדלו, למה לא.

אבל כמו בכל מקום בו החרדים מהווים רוב, גם אם יהא זה גן שעשועים, הם מלאימים
אותו והופכים אותו לשלהם.

אני מציינת, מדובר בשכונה חילונית.
הם מתעללים בכלבי השכונה, צוחקים אם מי מבעליהם מעז לומר משהו, מסיתים את ילדיהם
נגד בעל הכלב, צועקים על בנות השכונה שעוברות בלבוש של בנות אדם,
בקיצור: מנסים לכבוש ובצורה האלימה ביותר שאפשר.
אה, וגם המשניאה ביותר שאפשר.
קראו לי להפגנה השבוע באותו גן שעשועים, לא יכולתי להגיע, כי אבא שלי היה זקוק לי יותר.

נעבור לאבא שלי.
הוא נמצא במחלקה אחת טובה,
והוא החילוני הכמעט יחיד בה.
כל יום נכנס אליו לחדר (!!) חרדי כלשהו, מבקש לברך את אבי (עוד לפני שהספקתי
להתעשת, הייתי בנייד, ומלמלתי, בסדר), ואחר כך מבקש צדקה !!!
הייתי קצת בשוק, ובהחלטה של רגע נתתי, כי אמרתי שאם אדם עושה כזה דבר,
כנראה שהוא צריך את הכסף.
ב"צדיק" הבא כבר אמרתי שאין צורך בברכות, אני אתן לו מיד את הכסף,
רק שאולי ימצא לו במטותא פרנסה יותר מכניסה או מכובדת מהפרעה לחולים ומשפחותיהם בברכות
הנצלניות שלו, וייעשה לבודק מזוזות או משהו כזה.

וזה לא נגמר בזה.

אבא שלי הערב, בעודנו יושבים, הוא וילדיו, בחדר האורחים, ואוכלים חלק מהאוכל שהבאנו,
כאמור רק זה הקנוי, אותו הורשנו להכניס,
מספר לנו שכמה פעמים ביום, נכנס אליו חרדי כלשהו לחדר, ומעיר איזושהי הערה.

"הם חושבים שאנחנו פושעים", אומר אבא שלי.

היום שאל אחד ה"צדיקים" את אבא שלי, מדוע הוא צופה בטלביזיה שהיא "תועבה".
אבא שלי הסביר לו את משנתו, ובצורה מאד מכובדת ומלאת ידע והשכלה,
בלבל על החרדי את דעתו, נראה לי.
חרדי אחר, נכנס לחדר שלו ושואל אותו "איזה יום היום אתה יודע??"
"ראש חודש אלול", ענה אבי לתדהמת האברך המשועמם.

היו עוד כמה סיפורים מבעיתים כאלה, ואבא שלי מספר שאלו אנשים אפילו לא מבית החולים,
סתם חרדים-טפילים שמשעמם להם בחיים והם מספיק פוחדים ולא בטוחים בעצמם ובאמונתם,
בכדי להחליט להיכנס כתחביב לבתי חולים ולהציק שם בשאלות אמוניות מגוחכות
ומאד לא ברוח היהדות, לאנשים שכרגע מאושפזים במחלקה וחולים.

חוצפה !!!

אבא שלי גם הוא לא יכול לסבול אותם,
הוא ירושלמי ותיק, נולד בעיר ומכיר אותה משחר ימיו, ואומר שדבר כזה עוד לא היה.

בעינינו חרדיות מהסוג הזה היא כת.
כת קיצונית ומסוכנת.
כת עיוורת, של אנשים שאיבדו מזמן את הדרך, אם היתה להם כזו בכלל.

אנשים שכל כך רועדים מעצמם, שחייבים כל היום, בכדי לחזק את האני הרעוע,
להציק לכל מי שאינו "חרדי", ולנסות לגרום לו להרגיש כאילו הוא פושע.

קודם עוד הייתי סובלנית, אבל באמת, ועם כל הדעות השמאלניות שלי והרתיעה מגזענות.

אחרי כל מה שחשתי על בשרי בעיר הזו בשבועות האחרונים, ובעיקר מאז תשעה באב,
אז יש להם שבועיים של חופש שכוח עליון ישמור את כל מי שמסביבם,
אני אומרת ממש בלי להתבייש, שחלק גדול מהם הוא פשוט
חבורת פושעים.
ומהסוג המסוכן יותר, של מתחסדים צבועים, והגרוע מכל,
פחדנים.

הכי הכי גרוע ומסוכן זה פחדנים.

אני, שמאמינה בכוח עליון,
מעניין אותי מה חושבים שם למעלה על התופעה המוזרה הזו שנקראת חרדים.