ושוב איתכם

אז בהתחלה זה היה כי הרגשתי פתאם הרבה פחות בבית כאן, לא יודעת, פתאם המקום
הפך אצלי בראש מסוג של בית למשהו זר יותר, אז זזתי הצידה.

אחר כך הרגשתי ששכחתי איך כותבים בספונטניות פוסט, וחשבתי, לא נורא, בינתיים זה לא חסר.
אחת לכמה ימים נכנסתי לכמה דקות, קראתי פה ושם, ויצאתי, מחוזקת בידיעה שלא בא לי.

ולפני שבוע וחצי נחת על כל משפחתי רעם ביום בהיר,  אבי התמוטט באחת,
הובהל ללא נשימה ודופק לבית החולים, שם הוחייה והונשם במשך 5-6 ימים עד שהתעורר
וחזר להכרה מלאה.
הוא עדיין בבית החולים, ובימים האחרונים, מהרגע שהתעורר, מה שקורה בחדרו הוא מן סוג
של פסטיבל או תוכנית "חיים שכאלה".
חברים שלו מלפני המון שנים מגיעים ונפגשים איתו,
כל מיני בובו ומומו ושוקו ובוקו,
מהצבא ומהאוניברסיטה ומלפני ומאחרי, וצ"פחות והמון "הההההייי הייייי",
ואנחנו קצת זזים ומביטים בהם,

בהם,
הדור המזויין באמת.

הדור שמספר שהוא הורג את עצמו מוות איטי,
הדור שמספר שאחרי כל מי שנהרג לו במלחמות, כבר לא נעים לו כל כך להישאר בחיים,
הדור האמיץ והקורבני והמופרע לחלוטין ההוא,
הדור שבעטיו,
כל הדור שלי, 
נאלץ לטפל בעצמו טיפול כל כך יסודי, ורץ בין שרינקים לידעונים לקריסטלים למבטים פנימה
אל האני המיוסר והדפוק.

היום, אחרי כמה שעות של "הוהווווווווווווו" ו"שלום בובי, שלום בוקו שלום שוקו",
אמרתי להם.
אמרתי להם שהם דור דפוק ומחורבן.
שהם הרסו לנו את החיים בגלל שהם הרסו לעצמם את החיים.

שהם קורבניים נורא, שהם עושים טובה שהם בכלל חיים.
שהם לא למדו לאהוב את עצמם וזה אפילו לא עניין אותם.

שהם כל הזמן אומרים כמה הילדים זה הדבר שהכי חשוב להם בחיים, ובו בזמן דופקים
להם את החיים עד היסוד.

שהילדים בגלל שהם כן לומדים מודעות וכן מטופלים, משתדלים שלא להיות קורבניים,
ולהמשיך לטפל בהורים וגם להינות כשאפשר, אחרי שנגמרת כל רשימת הייסורים הבלתי
נגמרת, וגם להלין על עצמם בלבד.

אז ההורים של הורינו בנו את המדינה,
הורינו בנו ואחר כך הרסו אותה,
ואנחנו מה……….

מה נשיג אנחנו ?

האם לבנו יעמוד בגילם בכל הטלטלות שיידע,
האם אנחנו טובים מהם במודעות המוגברת שלנו,
בבדיקה העצמית הבלתי פוסקת,
בניסיון הנואש כמעט ללמוד לאהוב את עצמנו  ?