בננות - בלוגים / / במטוס סילון (או: בגנות הקיצור)
אני והעיר הקדושה
  • רונית בר-לביא

    חוזה השכירות שלי מצביע על כך שאני מתגוררת כרגע בירושלים. זה אומר שחם לי בקיץ אבל נסבל, שאני מוצאת את עצמי חלק ממיעוט קיצוני ומסוכן שהולך ונכחד בעיר הזו, שאני מעדיפה שקט כפרי ופסטורלי על פני צפיפות ורעש של עיר, שאין לי יותר מושג ממקומות חדשים לבילוי בעיר הזו, כי הפסקתי לחלוטין לצאת בה, ושבאופן כללי אני עדיין מעדיפה כאן על פני שם, אולי כי שם יותר פיח ויותר לחות ויותר רעש וצפיפות ולחץ, ונכון שגם הרבה יותר בנים שהם סינגלים ושווים לכאורה וכל זה, אבל כשיש הרבה ממילא לא מוצאים, אז מה רע לי פה בינתיים עם כל הנזירים המורמוניים,  הנוצרים-אוהדי-ישראל, המשיחיים למיניהם מכל קצוות תבל, ונציגי העיתונות-העוכרת-ישראל מכל אירופה רבתי ?? אחרי הכל, כשאת יורדת לך בכפכפים לקנות לחמנייה ושוקו בפיצוציה בתל אביב, איזה מיזוג אתני  כבר נכון לך ? מקסימום פועל רומני דלוח לרפואה. אבל בירושלים, כל גיחת סרק לרחוב מניבה מיזוג גלויות שלם שמהווה עילה לועידת פסגה אזורית לפחות. אז מי אני שאוותר על כובד אחריות שכזה, שלא להזכיר, על ההנאה המשונה שבזכות לגור במקום הדומה ביותר לעזה, בתחומי הקו הירוק ?? ובכן, לא אני. לא ולא. על כך ועוד, בטורים הבאים.

במטוס סילון (או: בגנות הקיצור)

 

 
בשנים האחרונות האנושות יותר מרומזת לי,
מה רומזת,
לפעמים האנושות אפילו צועקת עליי,
שאני מדברת הרבה מידיי.

בזמן שמעירים לך שאתה טיפה מאריך בדברים,
וזה בדר"כ בא סובטילי, 
מן אנחה שלא במקום,
או תחושה שהאדם השני פשוט ממתין שזרם המילים הנגדי יסתיים כבר,
או אפילו מן "אוקיי, אני חייב לרוץ" סטירתי כזה,
בזמן כזה התחושה היא של עלבון.
דחייה, עלבון, מכה מתחת לחגורה, בושה אפילו.

החלטתי להתקומם.

נמאס לי להתבייש בעובדה שאני אדם מילולי שבאמתחתו יותר ממילה וחצי 
לתיאור הקורות אותו, וגם אם מדובר בהליכה סתמית לסופר,
אצלי, ואני גאה לומר ומזהירה מראש את הנבהלים, 
ייתכן וזה יסתכם בסיפור מן האגדות.

עלה בגורלי ורוב חבריי הם לא דברנים גדולים,
כנראה וזה מעבר לגורל, ורק כך העניינים מסתדרים.
הרי כמעט תמיד יש את הדברן התיאורי שכל שטות בחייו הדי קטנים מקבלת
תיאורים וצמרמורות והתרגשויות כאילו כבש את האוורסט, ומהצד השני
כמעט תמיד יתברג השתקן/ממעט במילים, שיותר אעפס מרבה במעשים,
ושקצת יותר מתקשה בלתאר את מעשיו בפני זולתו.
אלה האנשים שכנראה נפשי נקשרה בנפשם, ולא בכדי.

הם חכמים, הם מעשיים, הם גם יודעים לחלום, הם גם אפילו די מצטיינים ביכולת הבעה
טובה, רק שהם מעדיפים למעט בה, כי אין להם כל כך הרבה מה לומר על העניינים בעצם.

הכרתי פעם בחור שנסע לסדנה בת שבועיים שבה עוברים הרים וגבעות,
חצצים ומהמורות, דרדרים וחבצלות.
חזר הבחור אחרי שבועיים, כולו סמוק מהתרגשות וגדוש עוצמת חוויות להתפקע,
חיכיתי לתיאור, לאאוטפוט, לפלט.
ומה הצליח להוציא מעצמו הבחור ?

"היה………… חוויה",
מרוגשת וכסוסת ציפורניים המתנתי, ואז הוא הוסיף וחידד את המעורפל:
"ח-ו-ו-י-ה………….",
ונדם לעד.
(באוזניי לפחות).

אמנם מדובר היה באחד המקרים היותר קיצוניים של הלמעט בדיבור, אבל הוא מקרה לא בלתי שכיח.
בקצה הזה אני לא בטוחה שמדובר במיקוד של הבנאדם ובשלוות נפש סטואית דווקא שגורמים
לו למעט כל כך בדיבור, אלא בדרך כלל במחסומים ובנכות רגשית מסויימת.

אני חושבת שהממעטים מידי בדיבור זוכים לעדנה שלוא דווקא מגיעה להם.

אני לא אומרת שעליך לדבר את עצמך לדעת, ולהסתתר מהעולם ע"י מצררים של מילים.
אנשים כאלה אני מזהה בנקל.
גם לי זה קורה לפעמים ואז אני מכוונת את המודעות.

אני רק אומרת שהידד לתיאוריות, שמדובר במתנה נפלאה ובעוד כלי לחוות ולהביע את העולם
הזה לעצמך ולאחרים, ואם אפשר גם בצורה אסתטית/אמנותית, החדווה רק גדלה.

תחשבו על סופר שכותב ספר מסע ומנסה שלא להרגיז בני אדם בדברנות שלו וביתר תיאוריות.
הספר יכול היה להתמצא ב"יצאתי למסע וחזרתי, הכל טוב אח שלו".
כמה מכל דרשני הקיצור באשר הם היו קונים את הספר הנ"ל ?

אתם רוצים שקט, תסתגרו בבית, לכו למדבר, אל תפגשו אנשים.

אתם רוצים לפגוש אותי, דעו בפני מי אתם עומדים ומה צפוי לכם.
לפעמים אני אשתוק, לפעמים אולי אפילו אמעט בדיבור, או בתיאורים,
וזה יהיה סימן רע מאד שמשהו לא עובד.

ואסיים במשהו משלמה ארצי, שהדברנות שלו לא נתונה בספק
(כולל מספר ההברות שהוא מצליח לדחוס לכל שורה תמימה):

"במטוס סילון לקצר דרכים,
ובדברים להאריך".
(שתי דקות לנחות, שתי דקות להמריא,
רק עם דיילת וענן).

 

 

 

5 תגובות

  1. חכם מאד. פעם היו לומדים ומפתחים את יכולת הדיבור והביטוי.

    בדיוק התוכחתי עם חברה משוררת אם הקיצור בשירה, המכתמיות, שאני דוקא כן אוהבת, אינן מראות על חוסר יכולת וחוסר אנרגיה מספיקה לבנות שיר של ממש.

    • רונית בר-לביא

      סבינה,

      אני אוהבת גם וגם.

      בכתיבה אני מעדיפה לקרוא דברים קצרים יותר, משיקולי עצלות אולי,
      אוהבת את המכתמיות של שירה.

      בשביל לקרוא סיפור ארוך, הוא צריך להיות ממש אבל ממש טוב,
      בכדי שארצה לטבוע בפרטים …

      יש שני סוגי קריאה לקצר ולארוך:
      בקצר: את קוראת כל מילה וסביב כל אחת רוקמת דמיונות וחלומות והקשרים,
      בארוך: את קוראת סבך ובוררת מתוכו את מה שהמוח שלך והנשמה שלך מתחברים אליו.

  2. כמה מרענן ונכון, אני עכשיו בבית עם שלושה גברים שתקנים, לא נותר לי אלא לדבר עם החתולה

    • רונית בר-לביא

      כן, חני,

      באמת הז"אנר של המקצרים הוא יותר גברי,
      ושל המאריכים, נשי.

      בבית עם שלושה גברים, ברררר..
      לא פשוט.

  3. כל הכבוד!
    אשלח את הקישור לכמה חברות מרבות מלל. מזה זמן אני קוראת את "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט("מזה זמן" כי נתקעתי אחרי הכרך השני בלי כרכי ההמשך). לכאורה, מדובר בפטפטת אינסופית, בתיאורי סרק, בקטנוניות מילולית, בעומס. למעשה, זה פשוט דיוק מקסימלי. בהאריכו בדיבור, הוא מאפשר לך לשחזר את החויה המתוארת במלוא חושייך ואינו מותיר מקום לשגיאה כלשהי בפירוש אותה החויה, או בהבנת הסיבה לכתיבתה.
    הקריטריון הקובע, לדעתי, אינו כמות המלל אלא רמת הדיוק שבו.
    סיפור ה"היה חוויה" שלך מזכיר לי אדם קרוב אלי שנסע להודו בגיל 59, גיל בשל לכל הדעות, והדבר היחיד שהיה לו לכתוב הביתה היה "הכל בסדר". אין כל כך מה לומר אחרי זה, לא? בשביל "הכל בסדר" אפשר היה גם להשאר בבית, בדיוק כפי ש"היה חוויה" יכול לתאר גם ביקור בבית השימוש. אבל ככה זה בקצרנות: דבר אינו יוצא ודבר אינו נכנס. בהעדר פרטים- אין עומק, בהעדר חשיפה- אין אומץ, אין דיאלוג, ולו בין האדם לבין עצמו. האדם לא יורה החוצה ומפסיד את הריקושטים, וכך תמיד יטעה לחשוב שהכדור עף בכיוון אחד בלבד: מהקנה אל המטרה.
    טוב, דיברתי מספיק בזכות הדברנות, לדעתי. בזכות הדברנות המדייקת והמנומקת, כי יש גם קצרנות מדוייקת ועשירה להפליא, לאו דוקא שירתית, אלא פשוט מסותתת בקוים סופיים שאין להוסיף עליהם. אדם ברוך, למשל: חסכן, לא קמצן. לא?

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לרונית בר-לביא